תמיד צריך לשים לב לדקויות המילים. ראש הממשלה נתניהו עשה דרמה גדולה ביום שלישי בערב מבקעת הירדן. באירוע הבחירות האמריקני שלו בבנייני האומה, שם פתח את קמפיין הליכוד, הוא הבטיח סיפוח של היישובים בבקעה, העלה את ראש המועצה דוד אלחייני אל הבמה, ותקף את המסרים הסותרים של כחול־לבן. נתניהו הלהיב והביך, אבל לא נקב בתאריך. האם הוא יחיל את הריבונות על בקעת הירדן ביום שלישי, במהלך ישיבת הכנסת שתדון בחסינות שלו? אם הוא יעשה כך הוא לא יהיה נתניהו, או שיהיה זה נתניהו אחר, מישהו שלחוץ בגלל החסינות שעומדת בסכנה של ממש.
נתניהו לא סיפח סנטימטר מיהודה ושומרון עד היום, וגם לא את הבקעה. להפך. הוא ויתר על חברון ועל חלקים מיהודה ושומרון בהסכמי וואי, שגם עלו לו בהפסד בבחירות 1999. נתניהו, מדינאי מצוין, מבין היטב מהי המשמעות של החלת הריבונות בגדה המערבית. הוא לא רוצה כאן מדינה דו־לאומית אחת מהירדן עד הים, עם מיליוני פלסטינים חסרי אזרחות. הוא יודע מה הפירוש של שליטה מחודשת על שכם וחברון, ואילו מחירים עצומים תשלם החברה הישראלית על המהלך הזה: בינלאומיים, כלכליים ומוסריים. הוא יודע שסיפוח כולל כזה מפרק בעצם את החזון הציוני. זה לא יקרה במשמרת הזהירה שלו.
בצלאל סמוטריץ', שר בקבינט, רוצה להחיל את הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון, ליצור כאן שני מעמדות וליזום מלחמה שאולי תביא לסילוקם של הערבים מכאן. הוא גם מייחל לכיבוש עזה. נתניהו הוא לא סמוטריץ' ולא איתמר בן־גביר, שהוא רואה בו סכנה גדולה אבל רודף אחריו ומציע לו מנעמים בגלל האינטרס הפוליטי הצר. נתניהו לא כבש וגם לא יכבוש את עזה. ההתנתקות הייתה נוחה לו וכידוע הוא גם הצביע בעדה, אף שהיא נחשבת כאן קללה לאומית נפוצה. ישראל השתחררה משלטון על שני מיליון פלסטינים עוינים. אם היינו משכילים לבצע את המהלך הזה בתבונה ולהשלים אותו עד הסוף, במסגרת הסכם, אולי הדברים היו נראים אחרת.
נתניהו רוצה לשמר את המצב הקיים, לצלם אותו. זה הכי נוח לו. הוא חי יפה מאוד עם הסטטוס־קוו ביו"ש. ישראל לא מנהלת את החיים היומיומיים השוטפים של הפלסטינים, הסכסוך הלאומי עומד על עצימות נמוכה יחסית בגלל הנסיבות שנוצרו לאורך השנים (שיפור כלכלי ברשות, חשש פלסטיני כבד מהקמת מדינה עצמאית). ראשי הרשות מסייעים לישראל ברמה הביטחונית, כי כך הם גם דואגים לעצמם. זוהי אסטרטגיית שיתוף הפעולה בין אינטרסים מנוגדים, שמדריכה את נתניהו תמיד. החלת ריבונות מלאה ביהודה ושומרון? את זה אפשר להשאיר במצע הליכוד.
בכחול־לבן מסתתרים מאחורי המונח 'היפרדות בהסכם', אבל זו שטות. איזה הסכם? איך עושים היפרדות? ממי נפרדים? איך מחלקים את הארץ? מה עושים עם ירושלים?
אגב, נתניהו מדבר על החלת ריבונות על גוש עציון, מעלה־אדומים, אריאל וכל היישובים האחרים. למה הוא לא החיל את הריבונות הזאת עד עתה? הרי האמריקנים תומכים. על הגושים שהוא מדבר יש גם קונצנזוס בישראל. פשוט, כי מהלך כזה לא עושים ביום אחד. וכמו שלא תקום מדינה פלסטינית כי אי אפשר כבר להוריד מאות אלפי מתנחלים, אנחנו לא נספח שטחים והתנחלויות באופן חד־צדדי, בטח שלא מקומות כמו בית־אל או שילה. הכול תקוע, וטוב שכך, לפחות מבחינת נתניהו. ואם זה בכל זאת יקרה, סימן שהוא מקריב את מדיניות הסטטוס־קוו בעבור הסיכוי לנצח בבחירות ובתיק הפלילי כאחד.
מה שכן, נתניהו הצליח להביך את כחול־לבן. זה טיבה של מפלגת מרכז, שמרכזת את האידיאולוגים הקשוחים ביותר של נתניהו (יועז הנדל, צבי האוזר) עם ראשי מרצ לשעבר (יעל גרמן). בוגי יעלון הוא ליכודניק. הוא שונא את רעיון המדינה הפלסטינית. יאיר לפיד תומך בפתרון שתי המדינות. הוא אמר את זה בעבר, אבל לא תשמעו אותו חוזר על זה היום. כולם מסתתרים מאחורי המונח 'היפרדות בהסכם', אבל גם זו שטות מוחלטת. איזה הסכם? איך עושים היפרדות? ממי נפרדים? איך מחלקים את הארץ הזאת? מה עושים עם ירושלים? איך מחלקים אותה? איך מפנים מתנחלים?
המצב הוא בלתי־הפיך, אבל המפלגות זורות חול בעיני הבוחרים. לאיש אין פתרון הגיוני למצב המסובך. מפלגה רצינית הייתה צריכה לצאת לבחירות עם תוכנית ליום שאחרי. מכיוון שאין שום היתכנות לחלוקת השטח; מכיוון שאנחנו הולכים בלית ברירה לחיים משותפים, יהודים וערבים יחד לנצח נצחים; מכיוון שיצרנו בשטח מצב שאנחנו לא יכולים להתמודד איתו, ועכשיו עוד מעלים רעיונות שמקדמים את המדינה הדו־לאומית; מכיוון שלא נוכל להחזיק לעד את הפלסטינים תחת כיבוש וסטטוס־קוו בלי מדינה משלהם – מכיוון שכך, צריך לעצב את המדינה הגדולה הזאת שבדרך. להציג תוכניות לאומיות חדשות. למצוא פתרונות למצב הנורא שנקלענו אליו. איך בכל זאת חיים במדינה אחת אחרי שכל תוכניות החלוקה נכשלו, ועדיין שומרים על הזהות היהודית והציונית, אם בכלל.
זהו פרויקט חיינו כאן, והוא הרבה יותר ממשי מסיסמאות בחירות על הבקעה או על סיפוח גושי התנחלויות. ירושלים, העיר המשותפת היהודית־ערבית הגדולה בעולם, יכולה להיות מודל המבחן. אולי נפיק את כל הלקחים מהטעויות האדירות שעשינו בעיר הבירה הדו־לאומית שלנו, ונוכל למנוע טעויות קרדינליות במדינה הדו־לאומית שבדרך. אבל בשביל זה אנחנו צריכים להיות רציניים, ולא לבזבז את עצמנו לדעת במערכות בחירות בקצב של שלוש בשנה.
ממשלת חלומות שווא
אביגדור ליברמן ממשיך במסע אחיזת העיניים שלו. השבוע הוא התחייב כי לא נלך לבחירות רביעיות, וכי "נקים ממשלה ציונית ליברלית". ליברמן סירב לומר מיהם השותפים העתידיים שאיתם ילך לממשלת החלומות שלו, כי אין לו כאלה.
נתניהו צדק בניתוח שלו מול פעילי הליכוד בבנייני האומה. כחול־לבן והעבודה־מרצ יכולים להשיג 46 מנדטים גג. עם זה לא בונים ממשלה, גם אם ליברמן יצטרף. הוא הרי לא רוצה להקים ממשלה עם "תומכי הטרור" מהרשימה המשותפת. בימין ליברמן שרף את עצמו, לפחות עם החרדים. עם נתניהו הוא לא רוצה לדבר. הסכסוך האישי הנמוך והטענות המבהילות שלו נגד ראש הממשלה הם שמובילים את המדינה הזאת מדחי אל דחי, וזה לא ישתנה בחודש וחצי.
בקיצור, לליברמן אין ממשלה ציונית ולא ליברלית ולא כלום. יש לו רק חשבונות זולים, חשיבות עצמית אינסופית, שאיפות נקם זרות, עבר מפוקפק ותקשורת מתרפסת. כלים טובים לצאת למלחמה, שכולנו משלמים את מחירה הכבד. 
