יבוא יום, אתם תראו, והוצאת דרכון תיערך בדלפקים ניידים, כמו דוכני הנחת תפילין בשינקין. "דרכון כבר הוצאת הבוקר?" ישאלו הנציגים, "כן, כבר הוצאתי במשרד", יענו העוברים והשבים. לכל אחד יהיה דרכון אדום. אפילו למריומה מטבריה, שנמצאת כבר 17 דורות בארץ.
אם יש משהו שצריך לזקוף לטובת ארץ נהדרת זו היכולת לזהות טרנדים בזמן אמת, להגחיך אותם עד דמעות, ובלי לוותר על הביקורת החברתית הנוקבת. התחקיר על הוצאת הדרכון האלבני הוא אחד החשובים ביותר ששודרו השבוע, כי הוא מוכיח כמה זהות היא דבר נזיל, ובאיזה קלות חלק מהישראלים מוכנים לוותר עליה.
מפיקי הסדרה יכלו ללכת על מערכון בגילום שחקנים, אבל הם העדיפו ללכת על האמת ופרסמו מודעה פיקטיבית באתרי האינטרנט שקוראת לאנשים להוציא דרכון אלבני, גם אם אין להם מושג איפה אלבניה נמצאת על המפה. שם, בחדר עם מצלמה נסתרת, הם פגשו את גורי אלפי בפאה (אללי, מי אתם, אנשים שלא מזהים פאות על ראשי אדם?) שהודיע להם חגיגית על החלטת אלבניה לחלק דרכונים לכל דורש, כאילו מדובר בסוכריות בבית הכנסת.
היו שם אשכנזים ומזרחיים, מבוגרים וצעירים. כמה רחוק הם יהיו מוכנים ללכת בשביל דרכון? הכי רחוק שיש. כולל לטעון שגורשו מפוגרום שלא היו בו, להכחיש רצח עם, להדביק שפם בתמונה ואפילו להצליב ידיים בצורת נשר. אם היה מבקש מהם להצדיע במועל יד לכו תדעו, אולי היו עושים גם את זה.
הביקוש לדרכון זר לא מסתיים אף פעם. אבל מתי הוא התחיל? יש לתהות על העניין. פעם אנשים התגאו בתעודה הכחולה שלהם. היום כבר אי אפשר לגלול שתי הודעות בפיד בלי לראות את תותי אשבל עם עוד מפורסם מרוצה שהרגע גילה את סבו הנידח במרוקו. בעידן הדרכונים הפורטוגלים המזרחיות הפכה לפריבילגיה. את הפנקס האדום של מפא"י החליף הדרכון האדום של מריומה. אפילו אביב גפן, האיש שעשה קריירה מלרדת על המוזיקה המזרחית, נזכר פתאום בסבא הסורי שלו.
הסיבה לבהלת הדרכונים, יאמרו הנוהרים לשגרירויות, היא הרצון לפתוח אפשרויות ללימודים ועבודה באירופה ולטייל איפה שבא להם. אבל עם יד על הלב, מדובר קודם כל בכמיהה נואשת לתחושת בינלאומיות, גם במחיר טשטוש הזהות הישראלית שלהם. קשה לדעת אם זה מקרי, אבל במערכון ששודר אתמול לא נצפו מתנחלים וחרדים. ואולי בכל זאת פני הדור כפני הדרכונים שלו – ניידים ונייחים. אלו שנטועים כאן ואלו שפניהם מערבה. אלו שמאמינים במדינה הזאת ואלו שמאמינה בה עם כוכבית וחושבים שלא תזיק גם תוכנית מילוט.
כשסבתו של בעלי הגיעה לארץ אחרי תלאות השואה היא ביקשה שבדרכון שלה ייכתב "לכל מקום פרט לגרמניה". פחות ממאה שנים אחרי, ויש אנשים שמוכנים לשכוח, שנכונים להכחיש, שיסכימו לעשות הכל כדי להירשם מחדש לאזרחות במקום ממנו גורשו אבותיהם מושפלים וחסרי כל.
