לפני כעשרים שנה, במהלך שירותי הסדיר, הצטרף יום אחד לצוות שלנו בחור חדש ונחמד, עולה מברית המועצות לשעבר: י' כגנוביץ' (מטעמי צנעת הפרט לא נציין את שמו הפרטי). הבחור הרבה לדבר על אחת מידידותיו, ובמהלך אחת השמירות ציין: "היינו חברים, אבל נפרדנו". מתוך סקרנות שאלתי למה, והוא השיב, "אני לא יהודי לפי ההלכה, וגם לא מתכוון להתגייר, והיא – אין שום סיכוי שההורים שלה ייתנו לה להתחתן עם מישהו לא יהודי, אז אין לזה עתיד".
התשובה הזאת היממה אותי, כי עד אז הייתי בטוח שכגנוביץ' הוא יהודי. מי שקצת יודע איך מתגלגלים שמות משפחה ברוסית יודע ש"כגנוביץ'" הוא בעצם גלגול של שם המשפחה הנפוץ ביותר בישראל, כהן. מאחר שברוסית הצליל ה' לא נהגה, הוא מוחלף בצליל ג' (כך הפך פלך מוהילוב בשיר "מכתב לרבי" במחזמר "איש חסיד היה" לפלך מוגילוב), ואילו הסיומת "ביץ'" אופיינית לשמות משפחה ברוסית (ברקוביץ', אברמוביץ' וכו'). לקח לי שנייה להבין מה הוא עומד לספר לי, והוא אכן סיפר בדיוק את זה: אבא שלו יהודי כשר ואמו נוכרית למהדרין. ברוסיה הוא גדל בתודעה שהוא בן למשפחה יהודית, וכך גם עלה ארצה עם כל בני משפחתו במחצית שנות התשעים בגל העלייה הגדול. הוא מרגיש יהודי, חי כיהודי, אבל לא מתכוון לעבור הליך גיור, כי אין לו שום כוונה "לשקר לרבנים", כפי שהגדיר זאת.
כאשר הראשון לציון הרב יצחק יוסף דיבר השבוע על העולים הלא יהודים מבריה"מ לשעבר, דבריו התייחסו בין השאר גם לכגנוביץ' ולחבריו הרבים, אבל לא רק אליהם. כגנוביץ' עלה לארץ במשפחה שחלקה יהודים וחלקה (האם והילדים) ממש לא. אולם דברי הרב יוסף כוונו גם לקבוצה נוספת, עולים רבים מאוד שמכונים בשפת אנשי התחום "זכאי שבות". אלה מי שחוק השבות חל עליהם מכוח היותם בנים של יהודים או נכדים של יהודים, והם עולים לישראל בלי בן המשפחה היהודי. לפעמים הוא כבר לא בחיים, לפעמים הוא מבוגר מכדי לעלות ולפעמים הוא פשוט לא מעוניין.
השיעור הגבוה של עולים לא יהודים ממדינות בריה"מ לשעבר הוא כר פורה לתיאוריות קונספירציה, שלאחת מהן נתן הרב יוסף רמז בדבריו. אולם ברור שיש הבדל גדול בין עלייה שלמה של משפחה שחלק מבניה אינם יהודים ובין עלייה של מי שהם "זכאי שבות" בלי בן המשפחה היהודי.
הרי איש אינו רוצה להפריד יהודי מבני משפחתו כתנאי לעלייתו לארץ. אבל כל ניסיונותיי השבוע למצוא מישהו שיש לו נתון בדוק או אפילו הערכה מבוססת שמבחינה בין שתי הקבוצות הללו, ויודעת מה ההיקף של כל אחת מהן, עלו בתוהו. התוצאה היא קושי גדול לנהל דיון מושכל ב"סעיף הנכד", בלי נתונים ממשיים על משמעותו הדמוגרפית.
האמת היא שאפילו החלוקה הזאת פשטנית מעט, וחוטאת לאמת במובנים רבים. כילד ברוסיה של שנות השמונים, כגנוביץ' גדל בידיעה שהוא בן למשפחה יהודית. לא רק הוא ידע את זה, גם כל החברים שלו ידעו: שם משפחה כמו כגנוביץ' שקול לשלט ניאון מעל הראש, "אני יהודי". כאשר החלה העלייה הגדולה לישראל, והוריו סיפרו לו שעולים לארץ, זה לא נשמע לו כל כך מוזר. הרי היה ברור לו שהוא יהודי. באופן שאולי נשמע לנו אבסורדי, לא פעם מי שאביו יהודי ואמו גויה ולפי ההלכה הוא נוכרי גמור גדל בתודעת זהות יהודית גדולה הרבה יותר ממי שאמו יהודייה ואביו גוי. זאת מפני ששם המשפחה הולך אחרי האב, והוא בעל תפקיד מרכזי בעיצוב הזהות האישית.
האם אנחנו כמדינת ישראל באמת צריכים לדחות מעלינו את מי שבתודעתם גדלו כיהודים והם מזרע ישראל? זו שאלה קשה מאוד. מצד אחד עומדים התודעה והזהות היהודית; מנגד, העלאת זרע ישראל ארצה לפי "סעיף הנכד" מכניסה אותם למצב קשה מנשוא מבחינה חברתית. הם חלק מהחברה היהודית אבל אינם יהודים על פי ההלכה בישראל, שבה נישואין אזרחיים אינם אופציה, ומעמד אישי יהודי הוא נתון קריטי. עידודם לעלות ארצה, במצב כזה, הוא עוול.
בלי קשר לדברי הרב יוסף ולסגנונו הראוי להוקעה,
הגיעה העת לבדיקה מחודשת ומעמיקה של ההשלכות
החברתיות של "סעיף הנכד" בחוק השבות.
העיסוק בגיור יפה וחשוב, אבל הגיור עצמו אינו הפתרון
לכן, בלי קשר לדברי הרב יוסף, מדינת ישראל חייבת לעצמה בדיקה מחודשת ומעמיקה של ההשלכות החברתיות של "סעיף הנכד" בחוק השבות. עיסוק בנושא הגיור הוא יפה וחשוב, אבל גיור אינו הפתרון. אי אפשר להעלות לישראל לא יהודים במחשבה שנצליח בהמשך לגייר את רובם. גם אם נמסור את הגיור בידי הרבנים האורתודוקסים הגמישים ביותר והמבינים ביותר, השינוי בתמונת ההצטרפות לעם ישראל לא יהיה באמת דרמטי. מתחייבת אפוא מחשבה מחודשת על העלאתם של לא יהודים למדינת ישראל, ובחינה רצינית של ביטול סעיף הנכד. את בעיות העבר, לפחות בחלקן, אי אפשר לפתור, אבל אין סיבה להמשיך באותה הדרך גם לעתיד.
לא תשתוק
בימים האחרונים התמלאו הרשתות החברתיות בכתיבה על הדף היומי. החשיפה התקשורתית לאירועי סיום הש"ס בשבוע שעבר והשבוע, שהייתה חסרת תקדים לעומת האירועים הללו לפני שבע שנים, חמש־עשרה שנה ו־22 שנה, יצרה גל של לימוד תורה ברשת. ברוח הימים הללו אדלג דילוג אלגנטי כמעט שבועיים קדימה, למסכת ברכות דף י"ט, ואזכיר את דברי הגמרא: "כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב". אם חלק מדבריו של הרב יצחק יוסף, שפורסמו השבוע בידיעות אחרונות, ראויים אולי לעורר אותנו למחשבות על מדיניות העלייה הרצויה למדינת ישראל, על החלקים האחרים בדבריו של הרב אסור לעבור בשתיקה.
יש משהו עצוב באופן המזלזל שבו דיבר הרב יוסף על תלמידי חכמים גדולים בציבור הדתי־לאומי. במשך שנים זכה עולם התורה החרדי־ספרדי ליחס פטרוני ומזלזל מצד מי שנחשבו למובילי לימוד התורה, אנשי הישיבות החרדיות־ליטאיות. במקום שהיחס הלא הגון הזה כלפי גדולי עולם, ובכללם גם אביו, יגרום לרב יוסף לרצות להתנתק מהפרקטיקות הללו, הרב יוסף מאמץ את הדרך הזו ביחס לעולם התורה הציוני־דתי. סגנון הדיבור המזלזל של הרב יוסף כלפי רבנים ציוניים־דתיים שעוסקים בגיור, כשהוא נשמע מפיו של מי שנושא בתואר הראשון לציון ומכהן כנשיא מועצת הרבנות הראשית לישראל, הוא פשוט חילול השם וביזוי כבוד התורה.
הרבנים שהוזכרו בדברי הרב יוסף, מי באופן מרומז ומי במפורש, כמובן אינם זקוקים לדברי ההגנה של הדיוט כמוני. מי שמכיר יודע שאלה תלמידי חכמים גדולים באמת, בקיאים ויודעים, שהם גם בעלי תחושת אחריות עצומה לגורל כלל ישראל. אבל לעיתים פשוט אסור לשתוק. לא יכול להיות שביזוי תלמידי חכמים ורמיסת כבוד התורה ולומדיה עוברים ללא מחאה ציבורית חריפה. העובדה שדברי הביזוי יצאו מפי הרב הראשי לישראל לא מפחיתה בכהוא זה את החובה של כל יהודי למחות עליהם. להפך, העובדה שהדברים יצאו מפי הרב הראשי רק מגדילה ומעצימה את החובה למחות עליהם, משום שבלא מחאה השתיקה עלולה להיתפס כהודאה. לא יכול להיות שמי שצריך להילחם על כבוד התורה הם הרבנים שנפגעו. הדרישה מהרב יוסף לחזור בו לחלוטין מדבריו, להתנצל בפומבי ולהודות בטעותו חייבת לצאת משכבות רחבות של הציבור הדתי ושל רבניו.
