לא די לדחות את דברי הבלע של הראשון לציון הרב יצחק יוסף נגד עולי מדינות ברית המועצות לשעבר רק בגלל סגנונם הדוחה. אדרבה, חשוב להבין את הסכנה הטמונה דווקא בתוכן דבריו, המשקפים את המתח שנפער בעידן המודרני בין שתי פניה של הזהות היהודית – הלאומי והדתי.
אורתודוקסים מסוגו של הרב יוסף נוהגים לטעון שאין כל מתח, כי מאז ומעולם התקיימה בזהות היהודית חפיפה בין הפן הלאומי לדתי. אכן, ברוב שנות ההיסטוריה היהודית התקיימה חפיפה כזו, אבל בהחלט לא בכולה. בימי בית ראשון רבים בעם ישראל היו עובדי עבודה זרה, ובכל זאת שם ישראל לא סר מעליהם. מספר עזרא למדנו שבימיו רבו מאוד המתחתנים עם נשים נוכריות, וגם מהם לא סר שם ישראל – עד שבא עזרא וקידש על כך מלחמה. אולי רק מאז אפשר באמת לדבר על חפיפה בין הזהות הלאומית לדתית.
לאורך רוב שנות הגלות הארוכות, לא רק שהתקיימה חפיפה אלא שהדומיננטיות של היסוד הדתי שימרה את עצם הזהות היהודית. רק יהודי ששמר על מנהגיו הייחודיים הצליח להימנע מהתבוללות טבעית בחברת הרוב. מתוך ההצלחה הזו מבקשים כיום האורתודוקסים לגזור בלעדיות לשיטתם גם במדינת ישראל הריבונית, בהתעלמות מהשינוי המוחלט בתנאי החיים היהודיים.
אילו היו המוני היהודים ממשיכים לדבוק בזהות דתית גם בעת החדשה, היו נמנעות מחלוקות רבות, אבל בה במידה ספק אם היה כאן עם יהודי כלל – שהרי הציונות לא הייתה באה לעולם, ואחרי השואה הנוראה לא היה לעם ישראל שום מרכז חלופי. החילון הוא שהוליד את הציונות, שלא הסתפקה רק במקלט לעם נרדף, אלא ביקשה לבסס עוגן זהותי חלופי לעם שרובו הפסיק לשמור מצוות.
מהבחינה הזאת, לגדולי התורה של ראשית המאה העשרים היה לפחות היגיון עקבי בשלילת הציונות – לעומת החוצפה המחפירה של יורשיהם כיום, שרוצים ליהנות מהישגי הציונות, להימנע משותפות במשימה העיקרית ומסכנת החיים המוטלת עליה, וגם לכפות על המדינה גישה שתעקר את עצם זהותה הציונית מיסודה. אגב, החילונים והסרוגים המעניקים גיבוי לגישה הזאת נוהגים משום מה להגדיר את עצמם כ"מחנה הלאומי".
חשוב להבין: המשך הדומיננטיות של היסוד הדתי תהיה בכייה לדורות אם תופעל גם בתנאי ריבונות. קודם כול, כי ביסוד הדתי יש פוטנציאל נוקשות שאינו מאפשר את הגמישות המדינית הנדרשת לכל עם, ובוודאי לעם המוקף אויבים. אך בעיקר מפני שהיסוד הדתי הוא היסוד המפצל ביותר של הזהות היהודית העכשווית. ניסיון לבסס את הזהות הישראלית על תפיסה דתית מסוימת עלול להרחיק את רוב בני העם היהודי שבתפוצות, ולגרום קרע פנימי בין היהודים בישראל.
רק מתוך ההקשר הרחב הזה אפשר להתייחס לשאלת "מיהו יהודי". לכתחילה נקטה המדינה בשאלה הזאת גישה לאומית מרחיבה. חוק השבות לא הגדיר מיהו יהודי, בהנחה שרק מי שהוא באמת יהודי ירצה לבוא למדינה הרדופה שנולדה כאן. רק משכפתה המפד"ל על החוק את ההגדרה ההלכתית המצמצמת נוצר הצורך להרחיב את זכאות העלייה גם לבני משפחה שאינם יהודים. שהרי לא יעלה על הדעת שיהודי העולה לארץ לא יוכל להביא איתו את בן זוגו, ילדיו או הוריו, סביו או נכדיו.
ממילא, עיקר הוויכוח על "סעיף הנכד" הוא חסר משמעות. האם יעלה על הדעת שסבא יהודי יעלה לארץ, ואת נכדו הלא יהודי תחזיר המדינה לארץ המוצא? לכל היותר אפשר לבטל רק את הסעיף הקובע שבן המשפחה הלא יהודי יכול לעלות לארץ גם ללא בן המשפחה היהודי המקנה לו את זכות העלייה. ספק אם שינוי כזה יביא למהפך דרמטי בשיעורי העולים הלא־יהודים.
השינוי העיקרי הדרוש נמצא בכיוון ההפוך: להכיר בכל מי שחיים כאן כיהודים, שחגי ישראל הם חגיהם, שלומדים במערכת החינוך היהודית, כיהודים – לכל הפחות מבחינת רשויות המדינה, שהרי אי אפשר לכפות זאת על הרבנות. זה אומר שהמדינה חייבת ליצור למענם מערכת נישואין וגירושין מכבדת, וכן שוויון זכויות בתנאי הקבורה, לפחות בבתי הקברות הממלכתיים. בעולם היהודי המודרני, יהודי יוגדר לא רק לפי הזהות הביולוגית של הדורות שלפניו, אלא גם לפי הזהות התרבותית שהוא מנחיל לבאים אחריו.
