*השבועות האחרונים התאפיינו בקרבות רחוב בין הדרג הפוליטי למערך הייעוץ המשפטי לממשלה. אין ספק שהיועץ המשפטי לממשלה בישראל מחזיק בידיו סמכויות רחבות מאוד, רחבות מדי, ולכן הדרג הפוליטי מתאמץ בצדק להשיב לידיו את מרחב המשילות שהלך והצטמצם במרוצת השנים, באופן שהגיע למחוזות האבסורד. אלא שבאותה מידה חובה עלינו לזכור שדרג מדיני נחוש – קרי, הממשלה – מסוגל ובעצם מחויב לשנות את המציאות בתחום הזה, לא רק להתלונן.
כשהתחלתי לכהן כשרת משפטים ב־2015, הצבתי לעצמי שלושה יעדים מרכזיים: מינוי שופטים שמרניים ולאומיים לכל הערכאות, הסדרת ההתיישבות ביו"ש על ידי פיתוח כלים מנהליים ושינוי תשובות המדינה לבג"ץ בעניין זה, וכן מינוי אנשים בעלי תפיסת עולם מאוזנת במערך הייעוץ המשפטי לממשלה, תפיסה שלפיה יועץ משפטי צריך ליישם את מדיניות הדרג הנבחר במסגרת החוק.
הרהרתי בכך השבוע כשקראתי את פסק הדין של שופטי בג"ץ שאישר את התוכנית המסדירה את השכונה הותיקה ביישוב עופרה. עבור אלה מביניכם שאינם קוראים פסקי דין עם הקפה של הבוקר, אתמצת את הסיפור: באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת התיר שר הביטחון דאז, שמעון פרס, את הקמת עפרה בשטחו של מחנה צבאי ירדני נטוש. בשנת 1977 הכירה ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין ביישוב. הממונה על הרכוש הממשלתי הקצה אז את שטח המחנה לצורכי התיישבות, ובתוך זמן קצר הפכו המבנים הצבאיים המתפוררים לישוב פורח, שבניו ובנותיו מובילים את שדרת החברה הישראלית מזה שנות דור.
המטרה הראויה בעיניי לקדנציה הבאה איננה להכניע את היועץ בקרבות רחוב, אלא להמשיך בעבודה היסודית והסיזיפית להסדרת ההתיישבות
כמו במקרים רבים אחרים באותה תקופה, הבנייה בפועל הקדימה את הליכי התכנון. רק בעקבות עתירה משנת 2011, החלה המדינה לפעול להסדרתה התכנונית של השכונה. בשנת 2014, לאחר אישור תוכנית המתאר, הוגשה עתירה נוספת (על ידי תושבי סילואד הסמוכה), אשר תקפה את התוכנית בטענות מכל הבא ליד. במהלך הדיון בעתירה התברר למדינה כי בחלק מסוים של התוכנית הרישום בטאבו הירדני משקף הפקעה מלאה, בעוד שהודעת ההפקעה כפי שפורסמה ברשומות בירדן מלמדת שהשטח הופקע רק בחלקו. בעקבות ה"תגלית" הודיעה המדינה לבג"ץ במהלך 2016 על הקפאת התוכנית ביחס לחלקים שלא הופקעו בשלמותם.
משמעות ההחלטה ביחס להליכי ההסדרה הייתה קשה. כשרת משפטים חדשה יחסית, כינסתי את צוות משרדי בניסיון למצוא פתרון לבעיה שנוצרה. במקביל פניתי ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, בבקשה למצוא פתרון שיאפשר את המשך קידום התוכנית. בסיוע המשנה ליועץ, ארז קמיניץ, ועוזר היועץ המסור, גיל לימון, שהתגייסו לטפל בעניין, נמצא עד מהרה הפתרון המיוחל בדמות תקנת שוק, הקבועה בסעיף 5 לצו בדבר רכוש ממשלתי, שמסדיר את הדין באזור משנת 1967. אותו פתרון ששלושת שופטי בג"ץ אישרו השבוע פה אחד. פסק הדין הזה הוא בעל השלכות רוחב על כל ההתיישבות, ויוכל לעזור במקרים רבים אחרים.
תשאלו בוודאי, אם הפתרון קיים בדין האזור משנת 1967, מדוע הודיעה המדינה על כוונתה להקפיא חלקים מהתוכנית מלכתחילה? התשובה לשאלה זו, כמו לשאלות רבות מסוגה שבהן נתקלתי בתפקידי כשרת משפטים, היא היעדר מדיניות ברורה מצד הדרג המדיני. כאשר הדרג המדיני אינו מגדיר מדיניות ודוחף לביצוע, תמיד יימצא מכשול שימצא יועץ משפטי, שיחליט "ליתר ביטחון" לוותר. מנגד, מקרה עופרה מלמד שדרג מדיני נחוש יכול לשנות מציאות.
בשנותיי במשרד המשפטים ביצעתי פעולות משולבות שהניחו את התשתית ויצרו את השינוי: הקמתי את ועדת ההסדרה שפיתחה כלים משפטיים לבעיות התכנוניות והקנייניות ביו"ש, מיניתי אנשים מתאימים במערך הייעוץ המשפטי לממשלה, התוויתי מדיניות ברורה עלי ידי הדרג המדיני, וקיימתי שיתוף פעולה פורה עם משרד הביטחון.
המטרה הראויה בעיניי לקדנציה הבאה איננה להכניע את היועץ בקרבות רחוב, אלא להמשיך בעבודה היסודית והסיזיפית להסדרת ההתיישבות, ולפעול להסדרת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה בחוק מאוזן שישיב לדרג המדיני את סמכויותיו ויאפשר לו לממש את תפקידו כחוק. 
