קו ישר, אמנם סמוי מהעין, מחבר בין פרשיית בית הספר תלמה ילין ובין ההתבטאויות השוביניסטיות הנוראות של הרב יוסף קלנר ממכינת עלי. מצד אחד, סיפור תלמה ילין חורג בהרבה מכמה פרשיות אהבים שהתרחשו בו בין מורים ותלמידים. פרשיות כאלה הרי כבר נחשפו לא פעם גם במקומות אחרים, ובכל זאת נדמה שהשיעור הגבוה שלהן בתלמה ילין אינו מקרי. זהו בית ספר לאמנות המטפח יצירתיות ושבירת מוסכמות, ובהחלט ייתכן שגם רומנים בין מורים לתלמידים נראו – לא רק בעיני המורים אלא גם בעיני התלמידים והתלמידות, לפחות בעת ההתרחשות – כחלק משבירת המוסכמות הזו: התנסות יוצאת דופן שאחרים לא זכו לה.
אלא שהערצת המהפכנות והחריגה משגרה אינה מאפיינת רק את תלמה ילין ואת תחום יחסי המורים והתלמידים בכלל. היא אחד מסממני דורנו. ברוב שנותיה של התרבות האנושית נחשבו ההורים והדור המבוגר בכלל למובילי התרבות והנורמות הראויות ("שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך"), מעצם היותם בעלי ניסיון. תמיד היה גם מרד נעורים, אבל הוא לא פגע בהערכה הכללית שהדור המבוגר הוא המוביל.
בעשורים האחרונים התהפכה הפירמידה: הצעירים, על המהפכנות והתזזיתיות המאפיינות אותם, נחשבים למובילי התרבות. לא רק בין העולים החדשים אלא גם בין הוותיקים, הורים פונים לילדיהם כדי שילמדו אותם את נפלאות הטכנולוגיות החדשות. אבל לא רק בטכנולוגיה מדובר. לא מעט הורים משתדלים לחקות את האופנה והמוזיקה שצורכים ילדיהם כדי להרגיש שגם הם ממשיכים להיות "צעירים ברוחם". גם המפרסמים פונים קודם כול לצעירים אף שהכסף נמצא בידי המבוגרים, כי גם הם יודעים שאם יצליחו לשכנע את הצעירים – יבואו המבוגרים בעקבותיהם.
למעשה, אפשר לומר שהצלחתה החינוכית היחסית של החברה הדתית אינה גלומה בכך שערכיה טובים יותר כשלעצמם מערכים הומניסטיים כלליים, אלא שהוריה ומחנכיה עדיין מתאמצים להיות מקור הסמכות כלפי ילדיהם ולא לוותר על מעמדם.
גם בתקשורת, ובשיח הציבורי בכלל, אדם יכול להתבלט רק אם טיעוניו שוחטים פרה קדושה או איזו מוסכמה מקובלת. אפילו האקדמיה דורשת מאנשיה שכל מאמר שהם כותבים יבטא איזה חידוש, אחרת אין בו טעם. התוצאה היא, במקרים לא מעטים ובמיוחד במדעי החברה, גיבוב של "חידושים", שרק הז'רגון המקצועי של החוקרים מקשה על הפרכתם בידי אדם מהרחוב.
כעיתונאי אני יודע שאין דבר קל יותר מהוצאת דברים מהקשרם. די שהמרואיין אומר משפט כלשהו ואז מסייג אותו ב"אבל": אם אביא רק את חלקו הראשון של המשפט, ציטטתי את דבריו במדויק ובכל זאת הוצאתי אותם מהקשרם הנכון.
מצד שני, בעייתו של הרב קלנר הפוכה: הוא אינו יכול להשתחרר מאחיזת הטקסטים הישנים, אלה שגדל עליהם, אלה שעורכים אבחנה מהותנית בין גברים לנשים ורואים בנשים מי ש"דעתן קלה". אדרבה, המהפכנות של התקופה מכניסה אותו לשמרנות יתר ואחיזת יתר בטקסטים ההם – בלי להבחין שהנשים הממשיות של תקופתנו הן אחרות לגמרי. אפילו בחברה הדתית שהוא חי בה, הנשים למדניות ועצמאיות יותר מכפי שהיו לפני דורות רבים.
לכן האתגר הגדול של התקופה הוא לא להיאחז בשום נורמה דטרמיניסטית – לא נורמה מהפכנית ולא נורמה שמרנית. גישה דטרמיניסטית, בין אם היא שמרנית ובין אם היא מהפכנית, עלולה להביא לתוצאות הרות אסון. במקום זאת צריך לחפש תמיד את מה שנכון ואמיתי ומתאים לנסיבות העניין.
אם מתאימה לו גישה שמרנית, מה טוב, ואם גישה מהפכנית, גם טוב. לרוב מה שיתאים הוא ניסיון לאזן בין השמרנות למהפכנות.
