בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, בחר אביגדור ליברמן לפרוט על נימים במתח גבוה.
ליברמן איננו אנטישמי כל עיקר, ואינני סבור שהזמירות החדשות היוצאות מבית מדרשו נובעות ממעיין של שנאת יהודים פתולוגית. קל להגיב על פופוליזם בפופוליזם נגדי, אך הסכנה הטמונה בניגונה של מקהלת ליברמן היא עמוקה יותר, והשימוש בו מכאיב הרבה יותר.
אבל תחילה דומני שחשוב ליידע את מי שמבקש לקרוא את השורות הבאות, כי כותב אותן אדם שמדבר עם חלקים מבני משפחתו הקרובה ברוסית, שהוריו וכל משפחתו עלו מברית המועצות בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, ואשר שומר על קשר חם ואוהב עם קרובי משפחה שנותרו ברוסיה (ולכאבו נישאו לנשים בנות עם נכר).
מה שקרה ליהדות רוסיה בשבעים שנות קומוניזם, הוא טרגדיה כאובה ואכזרית. השלטון הסובייטי השקיע מאמץ אדיר, מתוחכם, כוחני ורצחני כדי לחתוך חבל הטבור המחבר את יהודי האימפריה בני הזמן לשרשרת הדורות ההיסטורית.
הניתוק הזה לא הצליח ביום אחד, אבל בסופו של דבר, למרבה הצער, הוא יצא אל הפועל, ואת פירות הניצחון הבאושים שלו אנו מלקטים בבחירות 2020 שמתקיימות במדינת היהודים. במשך שנים ניסו שומרי המסורת היהודית ברוסיה הקומוניסטית להיאבק על מקומם. סביי וסבתותיי היו חלק מהם. אבל דור אחרי דור נתמעטו הכוחות ורבו הנופלים.
אלמלא הנס הגדול ביציאת הוריי (כל אחד לחוד) ועלייתם ארצה בשנת 1970-1971, סביר להניח שלא הייתה עוזרת לי העובדה כי שניהם נולדו בבתים שומרי מצוות ומחוברים למסורת. ההיטמעות המוחלטת בהוויה האתאיסטית־קומוניסטית, הייתה גודעת גם ממני כל זיקה אופציונלית – ברגש, ברוח, במוח – לחיבור למסורת ישראל, לרגש המשותף וההוויה הגדולה ששמה עם ישראל – משפחה גדולה, חמה ולבבית שכרתה ברית עם הא־ל.
אין ספק, מכת המוות המנטלית־רוחנית־ערכית שהנחית המרקסיזם הבולשביקי על הקשר של היהודים עם המשפחה המיוחדת הזאת ששמה עם ישראל, משפחה של קשרי גוף ונשמה, הייתה מכה מוחצת.
מכת המוות הזאת, הביתור העמוק, הרב־דורי והכה דורסני הזה – בשילוב חוק שבות מעוות בואכה מטורף שהנחילונו פוליטיקאינו קטני הקומה – הביא לארץ ישראל מעל מיליון אנשים שרבים מתוכם, בלי כוונה רעה וללא זדון לב, חשים תיעוב אינהרנטי כמעט לכל מה שיהודי. לא אחת אני רואה את זה מתרחש לנגד עיניי, בצורה כמעט בלתי מורגשת – הזקן שלי, הכיפה, הציצית – מעלים ביעות על פניהם.
הם – עולי בריה"מ לשעבר – אנשים טובים, אחים, והם אינם אשמים. אין בהם, ברוב המקרים, שום כוונה רעה באופן מודע. הם משקפים חינוך שניטע בהם באמצעות שפיכת דם יהודי יקר של אבותיהם, שחלקם נרצחו, חלקם עונו וחלקם סתם הושפלו בצורות שונות – אבל אחרי ארבעה, חמישה ושישה דורות, האינדוקטרינציה האתאיסטית־קומוניסטית יצרה זן חדש של יהודי־רוסי: שייך ביולוגית לעם, אך מנותק לחלוטין מבחינה רגשית ומנטלית מכל זיק של מסורת והיסטוריה יהודית.
הניתוק הזה מהווה אתגר עצום למדינה, לאזרחיה ולכל עם ישראל בכל רחבי העולם. כיצד מחברים מחדש את השבט הזה, שעד לפני רגע־היסטורי הורחק ונדחק הצידה על כורחו? כיצד מחממים את הפינה היהודית שבו, שקפאה כמעט למוות?
ולמקום הזה, לזיקה הלא־פשוטה של מאות אלפי עולים מבריה"מ לשעבר למסורת ישראל, מקום שמגיע ביסודו מבורות (המולידה באופן כמעט טבעי פחד אי-רציונלי) אך יש דרך לגשר עליו, עם השקעת מאמץ ותבונה – נכנסים אנשים קטנים כמו קושניר וציניים כמו ליברמן, ומזריקים בוטוקס רעלני המתסיס תיעוב ואיבה עמוקה, ומונע מכל חום יהודי למצוא את דרכו פנימה.
יותר מהאישומים חסרי האינטיליגנציה, ויותר מהפופוליזם הפרימיטיבי והזול של פוליטיקאים לא ראויים אלו – כואב לי שאולי מבלי משים, הם משעתקים את פעולת הניתוק של יהודים ממשפחתם ההיסטורית, משורשם האמיתי, מן החמימות היהודית – ומוציאים אותה לפועל כאן, במדינת היהודים, במקום לעשות את ההפך הגמור.
זהו מהלך מסוכן, ואני מקווה שהציניות והכסילות יפנו מקומם למעט אחריות.
