אני כותבת את המילים האלה ובוכה. המילים יוצאות לי באופן מטושטש מהדמעות שזולגות ללא מעצור. זה קורה לי בכל פעם שאני מדברת או כותבת על האפשרות להביא ילד נוסף לעולם. יש לי ילד, והוא כבר נהיה גדול, הילד הזה, ויש לו המון שאלות סביב המילה “למה": למה, אמא, אין לך בבטן תינוק? ולמה אין לי אחים שישחקו איתי? ולמה רק לחברים שלי מהגן יש ואני ישן לבד בחדר?
זוהי תחילתו של מסע למצוא הסברים לשאלות, ולתת לו להאמין. "אל תדאג, ילד שלי, עוד קצת ויהיו לך עוד אחים". וכשאני נשברת, הוא מחבק אותי ומרגיע באמונה טהורה כל כך שיש רק לילד קטן, מעודד אותי ואומר: "אמא, אל תדאגי, אני אתפלל ויהיו לי עוד אחים ואחיות, אני כבר רואה את זה במציאות, ויש לי רעיונות לשמות שניתן להם".
בין חיים למוות
נתחיל מההתחלה. כמו כל אחת, גם אני רציתי להתחתן, והכמיהה שלי לילד החלה מהיום הראשון לנישואין, אפילו קצת לפני.
בתקופה שיצאנו, שאל אותי ארוסי, כיום בעלי, מה החלום הכי גדול שלך ומה תרצי להיות כשתגדלי. אמרתי לו: “מלא ילדים – שנים־עשר, בהומור – ובית ענק ופרנסה בשפע, כדי שנצליח לגדל אותם". כן, זה היה החלום שלי עוד מאז שאני זוכרת את עצמי. והוא גיחך: “לא מספיקים לך חמישה?"
מהר מאוד אחרי שהתחתנו נכנסתי להיריון. התקופה הזאת כמובן הייתה מהולה בהתרגשות ובחלומות. כשהייתי בחודש השביעי נפטר אבי בפתאומיות לאחר מפרצת באבי העורקים, מה שגרם לי לצער עצום בהמשך תקופת ההיריון ולהמון לילות וימים של בכי עד לרגע הלידה.
זה היה יום שישי בבוקר, יום שמש נעים של חורף. התחלתי להרגיש כאבים בגבי התחתון. אמנם לא בתדירות גבוהה, אבל הם הלכו והתחזקו. לאחר סעודת ליל שבת נעשו הצירים סדירים ונסענו לבית החולים איכילוב. בשבת לפנות בוקר כבר הייתה פתיחה מתקדמת. הכל היה נראה רגיל, מיילדת שמעודדת, בעל, אמא ושתי אחיות תומכות. פתיחה 10, מדדי בית החולים הראו שהכול תקין, הראש מבצבץ, השמחה עוד רגע עולה לשמים באושר עצום. זה הרגע, כל כך חלמתי להיות אמא!
לפתע החלו שיעולים ללא הפסקה וכמה דקות אחר כך קורה הגרוע מכול, הסיוט והאימה של כל יולדת ומיילדת: גופי מתיישר בחוזקה, מעיף לצדדים את המיילדת סילבנה ואת אמי שתחיה. ראשי נשמט הצדה וקצף לבן ממלא את חלל הפה. קיבלתי דום לב ואיבדתי את כל סימני החיים. ואז, כך משחזרים בפניי, צרחות מקפיאות דם של המיילדת קורעות את החדר: “היא לא איתנו!" “רופא!" “תביאו עגלת החייאה", “תזעיקו את טיפול נמרץ".
קיבלתי דום לב. מתברר שנוצר תסחיף מי שפיר – תופעה שמתרחשת לעתים נדירות, שבהן מי השפיר חודרים למחזור הדם וכל מערכות הגוף קורסות באופן מיידי ומתרחש דום לב במקום. לצערנו, אי אפשר לצפות את זה מראש.
ממה שהבנתי אחר כך, צרחות החלו להישמע בכל מסדרונות בית החולים. רופאים שועטים במהירות לכיוון חדר היולדות ונותנים פקודות החייאה. אף אחד לא יודע עדיין מה קורה, רק יודעים שכנראה היולדת שנמצאת בחדר נפטרה. הילד מוצא במהירות בניתוח קיסרי חירום מבטני, ושם מתחיל מסע מלחמה על חיי שלי. הודות לרופאים שלא מוותרים, ולו לרגע קל, במשך ארבע שעות שנדמו כנצח, לרגע מצליחים להחזיר אותי לחיים ומאבדים אותי שוב לדקות מספר. ובינתיים, רופאים ממשיכים לשעוט במסדרונות בית החולים באימה, מביאים עוד מנות דם – 40 במספר.
קריסה במערכת הקרישה של הדם, הריאות, הכליות – הכול קורס בזה אחר זה.
מנסים לייצב אותי – ללא הצלחה.
אחיותיי מתחילות לצעוד לכיוון היישוב שבו אנו גרים, לבשר ליתר האחים על המקרה ולקבל מהם עזרה לתפילות לה׳. וכך בדממה החלו כולם, בשבת, לצעוד לכיוון בני־ברק. ההליכה ארוכה במרחק, אך קצרה במחשבות. כל אח מתכנס בתוך עצמו ומקווה לנס. וכך, לאחר שעה, מגיעים לביתו של ר׳ חיים קנייבסקי, והוא מברך “רפואה שלמה".
בבית החולים אמי ובעלי מחכים מחוץ לטיפול נמרץ במתיחות רבה. יוצאת אליהם רופאה צעירה, פניה כואבות: “אני מצטערת, ניסינו הכול, אבל אנחנו לא מצליחים לייצב אותה". בכי וזעקות ממלאות את החדר. בעלי יורד לבית הכנסת של בית החולים, ובזעקות ובבכי מתפלל לאלוקים ולאבא שלי, שגם הוא בשמים, שיציל אותי. לאחר התפילה חוזר לדלת הטיפול נמרץ ומחכה למראה של רופא כזה או אחר שיצא לעדכן אותו במצבי. לפתע יוצאת אותה רופאה ואומרת: ״הצלחנו לייצב אותה, היא תחיה!״
מתברר שמוקדם מדי לשמוח. מצבי נותר להיות גרוע, ורק לאחר 84 שעות ידעו אם זה ודאי. בדיעבד, מתברר שאני בין המקרים היחידים בארץ שהצליחו להציל מתסחיף מי שפיר. לאחר שמונה ימים, שבהם אני מורדמת ומונשמת ועדיין לא יודעים מה יעלה בגורלי, נערכה ברית המילה לבני בבית הכנסת שבבית החולים. הברית הייתה כל כך כואבת, מלאה בדמעות חרדה לגורלי. מספרים לי שזאת הייתה הברית העצובה בעולם. לאחר הברית התינוק משתחרר לטיפול אצל חברה קרובה שגרה קרוב לבית החולים.
ממשיכים להאמין
כעבור שבועיים אני מתעוררת, בנס ענק ללא פגיעה מוחית או כל פגיעה אחרת. תודה לא־ל. ושוב, השמחה מוקדמת מדי. אני נאלצת לעבור ניתוח לכריתת הרחם, אחרת יש סיכוי למותי. “אם חס וחלילה זה יתפוצץ, לא יהיה לך סיכוי לחיות", נאמר לנו.
כשאני מתעוררת לאחר הניתוח וכלו התקוות שאולי בניתוח עצמו יגלו משהו אחר, הרופאים רק מבטיחים שהשחלות נשארו ושאוכל להביא עוד ילדים באמצעות פונדקאות.
עכשיו אנחנו מנסים לממש את החלום, לממש את האימהות שלי, ושלנתן, הבן שלי, יהיה לפחות אח או אחות לשחק איתם. לכן הקמנו קמפיין גיב־בק (גיוס המונים) לנסות לגייס את עלויות הטיפול. נודה לכל מי שיוכל לעזור.
או בטלפון: 072-2230980
