מה שיפה במערכת בחירות שלישית בתוך שנה הוא שהכול חשוף. לכל אשר יפנה פוליטיקאי ללכת יש שדה קרב חשוף ועשן שמיתמר מהמערכה האחרונה. ומכיוון שהזיכרון הציבורי שלנו קצר מאוד, שנתיים, שלוש או ארבע שנים הן פרק זמן שבו אנחנו שוכחים את השטויות שהם עשו בפעם שעברה. ומה שיפה פה הוא שהפוליטיקאים שלנו לא יכולים ליהנות הפעם מהפריווילגיה הזו, כי הזיכרון הציבורי שלנו עוד מתפקד בפרקי זמן של שלושה חודשים או חצי שנה. אחח, תראו איך אני מוצאת את הטוב בכל דבר וכיצד אני מאירה בנקודת אור קטנה את החושך הלא נגמר של הבחירות הלא נגמרות האלו.
עכשיו אני הולכת לגלות לכם סוד מקצועי כדי להבהיר עוד קצת על מה אני מדברת. יש פרקטיקה בתורת הראיונות שאומרת שאם מראיין רוצה להוציא פרטים עסיסיים מהמרואיין שלו, כדאי לו להאריך את הריאיון: לתת למרואיין להתעייף ולפלוט שטויות, להוריד את רמת המסננות וההגנות שלו, ולגרום לו לרדת מעמידה על משמר המילים. הבנתם? אותו דבר הבחירות השלישיות. המערכת הפוליטית התישה את עצמה לדעת, כולם כבר כל־כך עייפים. הכול מטומטם כל־כך. המלצת הכותבת: בקרו בדף הפייסבוק שנקרא הכול מטומטם (דף סאטירי על הפוליטיקה והחברה הישראלית) ותראו ישועות. בקיצור, מה נשאר לעם עייף שחובש את פצעיו אם לא רק לחייך קצת?
מותג חבוט
תישבעו שלא חייכתם כששמעתם שבנט דורש את תיק הדתות. בואו נתחיל רגע מהטקטיקה עצמה ואז נעבור גם לתוכן. אחת הביקורות שנמתחו על בנט ושקד בסבב של אפריל היא שהם התמקדו בתיקים. בנט לביטחון ושקד למשפטים. איש לא עשה את זה חוץ מהם. ולא עברו ארבע שנים מהבחירות הקודמות, אז אנחנו זוכרים אותם מלקקים את פצעיהם ומסיקים מסקנות: לא טוב לדבר על תיקים ספציפיים. יש כל־כך הרבה גורמים בהקמת ממשלה, שהבטחת בחירות כזו סופה להיות ריקה. ובכלל, בואו, הסיפורים האלו שבנט עולה בהם על עץ גבוה ואז חומק מהר למטה כאומר "מה? אני? הייתי למעלה?" – לא תורמים לרמת האמינות שלו. גם בבחירות 2015 הצהיר בנט וצייץ: "נטילת תיק הדתות באופן חד־צדדי מהציונות הדתית ומסירתו לידי ש"ס היא סוף המשא ומתן עם הבית היהודי". צוויץ צוויץ צוויץ, חמק מהעץ בנט, אני צייצתי משהו למעלה?
אחרי שני סבבי בחירות נוצרה ההבנה שגישת הפרווה של הימין החדש ביחס לדת ומדינה עמדה בעוכריהם של בנט ושקד אבל האם עוד אפשר לתקן?
חוץ מזה יש לציונות הדתית תכונה כזו שהכול מגיע אליה קצת באיחור. בנט החזיק את תיק הדתות בממשלת האחים באופן שמאפיין את התנהלותה של הציונות הדתית שנים רבות: התנערות מהשליחות הכי משמעותית שהיא הייתה יכולה לשאת – עיסוק בענייני דת ומדינה בגישה מקרבת ומתונה.
ועכשיו, אחרי שבשני הסבבים האחרונים המותג שנקרא בנט ושקד נחבט ונטחן עד דק, נוצרה ההבנה שגישת הפרווה ששידרה הימין החדש על גלגוליה ביחס לנושאי דת ומדינה וערכים ליברליים עמדה בעוכריהם – אבל האם אפשר עוד לתקן? להביא רב מתון מאזור החיוג של רבני צוהר למשרד הדתות הוא רעיון מצוין, אך האם נשאר מספיק בשר במותג 'בנטשקד' כדי להביא מספיק מנדטים לתיק שלישי? הרי גם בנט ושקד צריכים לקבל משהו.
פואטיקה במיטבה
לפעמים אין מספיק חחחח בעולם. בריאיון שנתן השבוע איתמר בן־גביר לאמיר איבגי בגלי צה"ל, שלף המרואיין את השד העדתי מבקבוק הציונות הדתית וטען שיש גורמים בתוך הבית היהודי שלא רוצים אותו בתוך המפלגה מטעמים של "חוסר קבלת האחר". לא, תשמעו, זה נפלא. זו שירה. פואטיקה טהורה.
את האייטם שיווקו גל"צ ברשתות החברתיות כך: "גזענות בבית היהודי? איתמר בן־גביר רומז אצל אמיר איבגי: יש במפלגה קולות של חוסר קבלת האחר. שלא מתאים להם שפרץ מרוקאי ושההורים שלי מכורדיסטן". ולזה אני קוראת יד טובה של עורך. כי הצמדת המילה גזענות להרהורים של בן־גביר היא באמת רמה גבוהה מאוד של לימונדה.
החזיונות שלי בראש פשוט בלתי נמנעים. בואו איתי לרגע. אני מדמיינת את בן־גביר יושב באזור של הלא מקובלים בכיתה ושואל את עצמו: למה לא אוהבים אותי? למה לא רוצים לשחק איתי? ברקע נעימת כינור מיוסרת. יושב וחושב ותוהה ומעלה השערות, ואין, שום רעיון לא עולה. הוא לא מוצא שום סיבה הגיוניות. ואז, פתאום נדלקת לו נורה מעל המוח או אולי נופל לו אסימון: אה! זה בטח כי ההורים שלי מכורדיסטן, זה חייב להיות זה. הרי אין שום סיכוי שזה קשור לזה שאני תלמיד של הרב כהנא ושבסלון שלי תלויה תמונה של ברוך גולדשטיין. אין, הבנאדם גאון. ואותו דבר אפשר לשאול על פרץ – האם בן־גביר לא העלה על דעתו שפרץ לא עשוי מחומר של פוליטיקאי ושאם יש קולות בתוך הבית היהודי שרוצים שהוא יתנדף מתוכה זה, פשוט כי הוא פוליטיקאי גרוע?
ומה שעוד מצא חן בעיניי בשירה של בן־גביר הוא הדרך שבה הוא כורך יחד את עצמו הכורדי עם עמיתו פרץ המרוקאי. האופן שבו הם מונחים יחד באותה סירה של "דחויים מטעמים של חוסר קבלת האחר" הופך את היוצרות, שובר היררכיות ומערבב משלבים של גבוה ונמוך. זו שירה במיטבה המצטרפת לטרנד שירת הקיפוח המזרחית, ואף שהשימוש ברכיבי הזהות העדתיים, שנעשו מקובלים מאוד בשירה העברית העכשווית, בן־גביר המשורר מצליח בשירתו הכּנה, האמיצה והנוקבת לרענן ולהפך את קרביה של השירה המזרחית בשל השימוש הלא צפוי שלו במאפיינים גזעניים ובמוטיבים הלקוחים מהיומיום של הפוליטיקה. בראבו! 
