אנלוגיות היסטוריות הן אף פעם לא זהות לחלוטין אבל השימוש בהן עשוי להיות מאיר עיניים שכן בכוחו לשפוך אור על המציאות העכשווית שהיא לרוב טעונה מבלי ממש לגעת בה. ניסיון ליצירת הקבלה היסטורית צריך להיעשות בהקשרו של בנימין נתניהו, ובהקשר הזה, קשה שלא לראות את דמותו ההיסטורית של הורדוס, מלך היהודים, ששלט ביהודה בשנים 37 לפני הספירה עד השנה הרביעית לספירה, צפה ועולה מתוך זו של נתניהו. הורדוס היה אחרון השליטים היהודים של העידן הטרום מודרני. אחרית כהונתו מסמנת את המרת סטטוס הקיום היהודי ממצב צבירה של מרכוז האוכלוסייה היהודית ביהודה למצב צבירה של ביזור גאוגרפי-פוליטי וכמעט אלפיים שנות גלות, עד להופעת התנועה הלאומית הציונית במאה ה-19.
ההיסטוריוגרפיה היהודית לא חסה על הורדוס ועיצבה את זיכרון תקופתו באור שלילי: אדומי שהתגייר, שליט חסר רחמים, ברוטלי אשר התמקד במפעלי בנייה ראוותניים, כרך עצמו בברית עם רומא והפך את יהודה לארץ חסותה. נקודת מבט זו עוצבה מכוחה של תרבות פוליטית שאפיינה את הקיום היהודי מאז ומעולם. העיתונאי והסופר אמוץ עשהאל הצביע בספרו המרתק 'מצעד האיוולת של העם היהודי' (2019), על כך שההתייחסות להורדוס הושפעה מיחס הדחייה שאפיין את התרבות הפוליטית היהודית לכל מה שאינו מייצג את הקשר הבלתי אמצעי שבין העם לאלוהיו, ובמילים אחרות – לכוח פוליטי המגולם בשלטון בשר ודם.
לשיטתו של עשהאל, מורשתו של הורדוס רחוקה מהמתואר על-ידי ההיסטוריוגרפיה היהודית. זו הייתה תקופת שגשוג בתולדות היישוב היהודי, פועל יוצא של הצלחת הורדוס לכונן ביהודה מבנה פוליטי ריכוזי שניחן באפקטיביות שלטונית וכן של יכולת התמצאותו בפוליטיקה העולמית שתורגמה לברית עם שליטי התקופה שבחסותם התאפשרה הפריחה היהודית. הורדוס היה אמן פוליטי שלא רק הבין את נפלאות הכוח, אלא ניחן ביכולת למנף אותו לתכליות אישיות ואסטרטגיות. אחרית שלטונו מאופיינת בהתמסרות יהודית לאוטופיה המשיחית של שחרור מהכוח והינתקות מכבלי המציאות הפוליטית שהובילו לאבדן העצמאות היהודית.
אין זה מופרך לראות את קווי הדמיון העקרוניים בין הורדוס ובין נתניהו. כמו הורדוס האדומי גם נתניהו נתפס כזר למערכת. בהיבט התרבותי: ייצוג של תרבות אמריקנית שחדרה לשכונה המקומית כסוג של חוצן (בנג'מין ניתאי) אשר כבש אותה ואת מוקדי הכוח שבה תוך דחיקת האליטות המקומיות, 'נסיכי' הליכוד מחד גיסא והאליטה הביטחונית-שמאלית מאידך גיסא. נתניהו הוא מי שהביא לישראל גם את התרבות הפוליטית האמריקנית המאופיינת בין השאר בפרסונאליזציה, אמנות השימוש בתקשורת וגיוס ההמונים.
אולם מורשתו של נתניהו אינה מסתכמת בעניינים תרבותיים וסגנוניים. כמו האסטרטג הורדוס, כך נתניהו הביא לידי מקסום את ההבנה העמוקה של המציאות הגיאו-פוליטית. הוא היטיב להבין את השתנות המזרח התיכון, את האיומים לצד ההזדמנויות להרחבת השפעת ישראל באזור ולמיצובה הכלכלי מול המדינות הערביות הפרגמטיות. הוא קרא את מפת השינויים ביחסי הכוח בזירה הבינלאומית, מינף את תמיכת ארה"ב וטיפח ערוצים דיפלומטיים עם הצמרת הרוסית שיש לה בעת הנוכחית מהלכים משמעותיים באזור.
גישתו האסטרטגית אופיינה הרבה פחות ברומנטיקה והגיגים על עולם מושלם והומניסטי והרבה יותר בהפנמה של ההיגיון הראליסטי הקשוח המאפיין את המציאות בעת הנוכחית. גישה זו הייתה זרה לפילוסופיה המדינית שהשתלטה, בחסות השמאל הפוליטי, על המרכז הפוליטי בישראל בשנות התשעים ותלתה את יהבה בקידום תפיסה המעקרת את מושג הכוח מתוכה. מנקודת מבט זו, מורשת נתניהו תעמוד בסימן הפניית העורף לאוטופיה של האליטה הליברלית בישראל, וכמי שניצב בתווך שבין אותה אליטה על חזונה להתכנסות למציאות פוליטית-מדינית חלוטה, מוחלטת המשוחררת מכבלי הכוח.
מה שמחבר בין מורשתו של נתניהו כמנהיג מדיני לבין התרבות הפוליטית החדשה שהביא הוא מוטיב הכוח, שיש בו שני קצוות: זה הבונה והמטפח וזה ההורס ומחרב. הטרגדיה של נתניהו במקרה הזה מגולמת בקריסה העצמית-אישית לתוך יסודות העוצמה. קריסה זו היא שהפכה אותו מאחד הממנף את הכוח לעשייה מתוך עמדת פיכחון והבנה, לכזה המנוהל על-ידו מתוך עמדה של ביטול עצמי וכפיפות, כמו האורובורוס, הנחש המיתולוגי הבולע את זנבו ולמעשה מכלה את עצמו. זהו קו פרשת המים שבו יתרונו הגדול של האיש הפך לחסרונו הבולט וזה הקו המבדיל בין עברו לעתידו.
