יום קשה לציבור בישראל היה 2 בנובמבר 1953. דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, הודיע לנשיא המדינה על פרישתו מהחיים הפוליטיים. אמנם היו סימנים מוקדמים לכך, אבל לציבור באה ההודעה כרעם ביום בהיר. בן־גוריון, האב המייסד של מדינת ישראל, נטש את הציבור ועזב אותו לאנחות. תם עידן. תחושת אבל ויתמות השתררה בציבור. רבים חשו שהלכה המדינה. אבל ראו זה פלא, ישראל המשיכה להתקיים, ואף לפרוח ולהתעצם, גם בלי בן־גוריון.
חילופי דורות בהנהגה הם תמיד טראומה קשה, ולא רקלציבור: גם מנהיגים מתקשים לפנות את כיסאם, לא פעם מחשש כן שהמציאות לא תוכל בלעדיהם. בן־גוריון עצמו חזר לכ־8 שנים נוספות, עד שהפך לנטל על מפלגתו והיא נפטרה ממנו. דור מייסדי המדינה של מפא"י נותר בשלטון עד 1973, ורק המשבר הנורא של מלחמת יום הכיפורים לימד אותו שעבר זמנו.
גם אם לא בטוח שאנחנו נמצאים היום בסוף עידן נתניהו, את תחילת סוף העידן הזה כבר אפשר לראות באופק. לכן טוב עשה גדעון סער כשהתייצב מול נתניהו למאבק על ראשות הליכוד. התייצבותו להתמודדות אינה רק לגיטימית מבחינה ציבורית ודמוקרטית, אלא גם חיונית; היא תנאי להעברה מסודרת של ההנהגה ללא משברים מיותרים. היא מסמנת את היורש וממשיך הדרך, דבר שנתניהו לא טרח לעשות, ויותר מכך – הוא אף הקפיד למנוע את צמיחתם של יורשים אפשריים. רבים מחברי הליכוד לא מסוגלים לתאר לעצמם ליכוד או מחנה ימין שנתניהו אינו מנהיגו, וחשים שהתמודדותו של סער היא בבחינת בגידה. בעתיד, כשההתמודדות הזאת תתברר כמהלך חיוני שהקל על חילופי ההנהגה, הם יוכלו להעריך את סער ואת מעשהו.
המוטיבציה של טוענים לכתר לעיתים קרובות באה מתוך יומרת שווא ודמיונות כוזבים; פעמים שהיא מוצדקת, אבל נכשלת משום שהיא מקדימה את זמנה. במקרה של סער נראה שהתמודדות שלו על ראשות הליכוד ומחנה הימין באה מהמקום הנכון ובזמן הנכון, ולפחות משלוש סיבות.
ראשית, תעוזתו של גדעון סער להתייצב להתמודדות מעידה שהוא עשוי מחומר של מנהיגים ולא של עסקנים. סער חותר למגע, יודע שרק המעז מנצח ומוכן להסתכן – זהו תנאי ראשון לכל מנהיגות ראויה. סער גם עושה זאת באופן ממלכתי, ענייני ונקי, למרות אווירת הביבים הפוליטית שמסביבנו. גם לתזמון ראוי לשים לב. סער פרש לכמה שנים, הכין את עצמו, חיכה לרגע המתאים לשם חזרה לליכוד, וחיכה גם לרגע המתאים, לעניות דעתו לפחות, לשם התייצבות אל מול נתניהו. איך אמר פעם מישהו בליכוד: איפוק הוא כוח. הן ההכרה בחשיבות התזמון הנכון, והן האיפוק להמתין לו, הם תנאים למנהיגות ראויה.
שנית, האידאולוגיה. בניגוד לנתניהו סער מבין שהכרעת הרשות הפלסטינית והחלת הריבונות ביהודה ושומרון היא צו השעה. מי שעקב אחריו בשנים האחרונות יודע היטב שעמדותיו בנוגע לארץ ישראל היו לאורך כל הדרך נחושות ונחרצות יותר מאלה של נתניהו. כך גם בנושא המשפטי; סער מבין היטב את הצורך בתוכנית הבראה כוללת למערכת המשפט ובהשבתה למקומה הראוי.
שלישית, הנקודה היהודית. בניגוד לנתניהו שהוא עדיין תוצר של התודעה הציונית החילונית, סער מתקדם ועדכני ממנו מבחינת התודעה. סער כבר לא רק ישראלי, אלא גם יהודי. לפי מה שפורסם למד סער תורה במשך שנים עם אחד מגדולי עולם התורה החרדי. בברית המילה של בנו הצעיר הוא קיבל על עצמו לשמור שבת. הוא מעין "חובש כיפה שקופה", ובמובן זה הוא שייך לליבת התהליכים התודעתיים המתרחשים היום בחברה הישראלית, שנתניהו זר להם לחלוטין. העובדה הזאת, הנקודה היהודית, משמעותה שימניותו של גדעון סער וזיקתו לארץ ישראל באות ממקום עמוק ושורשי הרבה יותר מאלה של נתניהו. אם וכאשר הוא יהיה בראשות הליכוד, לברית ההיסטורית שבין הליכוד למפלגות החרדיות והדתיות יהיה לא רק בסיס של אינטרסים משותפים, אלא גם בסיס של הזדהות רעיונית וסנטימנט משותף, מה שעשוי להעמיק אותה הרבה יותר.
סער כנראה לא ינצח בבחירות המוקדמות בליכוד השבוע. הזמן קצר, וגם המציאות עדיין אינה בשלה. אבל למרות ההפסד הצפוי, התייצבותו ראשון למאבק על ראשות הליכוד אינה רק הקדמה משמעותית של מתחריו על הירושה בליכוד, אלא הרבה יותר מכך; גם אם יפסיד סער לנתניהו, ובתנאי שלא יהיה זה הפסד מביך, הוא כבר ניצח.
