בשעת כתיבת הטור לעיתון התבשרתי על מותה של גאולה כהן. פעמים רבות דיברתי עם כהן וריאיינתי אותה. לא הסכמתי עם אף מילה פוליטית או אידאולוגית שלה, אבל בכל פעם מחדש התפעמתי מהסנטימנט. כהן לקחה ללב כל מה שעשתה, וכאב לה על כל מה שקרה כאן שלא על פי דעתה. כהן היא גיבורה של פעם, מי שהייתה מוכנה לשלם בחייה על עמדותיה. אין לנו אנשים כאלה היום, לא מימין ולא משמאל.
גאולה כהן הייתה פוליטיקאית שלא עניין אותה דבר חוץ מהמלחמה על ארץ ישראל. המאבק שלה היה נוקשה ולא מתפשר, אך לא אלים וחסר גבולות. השיא היה קריעה פומבית של הסכמי קמפ־דיוויד בכנסת, והתיפוף על המיקרופון באמצע נאום של מנחם בגין. עדיין לגיטימי. היא הקימה בירושלים את בית אורי צבי גרינברג, המשורר הרוויזיוניסטי שהעריצה וציטטה בכל הזדמנות. כמו תמיד, גם כאן הפגינה מסירות והצליחה לקיים מפגשי תרבות מעניינים. זה היה עוד מפעל חיים שלה.
ב־2003 זכתה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. היא הייתה ראויה לו. היא מסוג אנשי הציבור שהטביעו חותם, לפני ואחרי קום המדינה. לפני כמה שנים עוד הגישה ברדיו את התוכנית 'על ימין ועל שמאל' עם הסופר אלי עמיר. אני ראיתי בזה סימן של התבגרות מאוחרת. כהן הצעירה יותר, לוחמת בלח"י וממייסדות מפלגת התחייה, לא סבלה את דעות השמאל. עכשיו הייתה שותפה לתוכנית שבועית עם עמיר, מהדוברים המובהקים של השמאל הציוני, תומך בחלוקת הארץ ובפתרון שתי המדינות.
התוכנית עברה בשלום, הקצוות התחברו בשידור חי. הייתי מצרף קטעים ממנה לתוכנית הלימודים. בימים של הקצנה ואלימות, השידור המשותף של כהן ועמיר יכול ללמד איך מנהלים ויכוח קשה ומר, ובכל זאת מתון ומעורר כבוד.
