בערב שבת לפני חצי שנה בערך, ישבנו מותשים ומפורקים. הוא הכין לי תה וידענו שממילא לא אשתה ממנו, כי תמיד זה נורא חם ואני נרדמת עד שהתה מתקרר. ואז הוא אמר לי: "אני רוצה שנהיה משפחה מאמצת". אם היה לי תה ברגע זה הוא היה פורץ מנחיריי. כיוון שלא היה תה, תגובתי הייתה זינוק מהספה הכולל סדיקת צלעות. סליחה???
אני אסביר לכם מה הבעיה הכי גדולה בזוגיות שלנו: הוא אדם מלא ערכים, בזמן שהערך היחיד שעומד לנגד עיניי הוא אני. הסבר קצר לטובת מי שלא יודעים מהי "משפחה מאמצת" בקהילה: בכפרנו האהוב ובעוד לא מעט יישובים, חל שינוי עם פרוץ כיתה י'. חלק מהחבר'ה נכנסים להדרכה בתנועת הנוער, ויש פיצול בעקבות הבחירה של חברים ללמוד בתיכונים שונים. אל תוך הוואקום הזה נכנסת משפחה מהיישוב, שבהכרח אין לה ילד בשכבה, והיא מאמצת את שכבת הגיל ומספקת לחברי השבט מקום להיפגש ואפשרות לגיבוש קבוצתי. האיש שלי ממש זוכר איך היה מגיע כחייל להתארח בשבת בעפרה, ולמרות העייפות כולם היו הולכים בחדווה אל המשפחה המאמצת. בקיצור, מבקשים ממני להפוך לדמות משמעותית בחייהם של נערים ונערות. זה מוזר, כי הדמות הכי משמעותית בחיי היא השלט של הנטפליקס.
פצחתי בנאום לאומה. איזה לאמץ, בקושי עם החמישייה שלנו אנחנו מסתדרים, מאיפה נוסיף עכשיו זמן וכוח ואנרגיות. אתה והאידיאלים שלך, מרוב העשייה אל הכלל החוצה, אנחנו בקושי עושים אל הפרט והביתה. תגיש מועמדות כמשפחה חד־הורית מאמצת, ואז נראה.
בעצם יש בעיה אחרת שהיא הכי גדולה בזוגיות שלנו. כשאני כועסת, הוא מקשיב. הוא מסתכל עליי ומקשיב. לא עונה ומקשיב, ואז אומר: "הכול יהיה בסדר. זה חשוב לי ואני חושב שחשוב גם לילדים שלנו. ואני מוכן לקחת את זה עליי".
הגענו לוועדת הנוער היישובית כשעל פניי פרצוף הלימון החמוץ הכי טוב שהצלחתי להפיק. הוא דיבר בהתלהבות על פויקה וערכים וקשר עם הנוער, ואני נשפתי מדי פעם נשיפות תשומת לב. בסוף זרקתי: אני מסכימה לא להפריע. באופן מפתיע קיבלנו את ברכת הדרך.
אבל מה אני אגיד לכם, מתוך שלא לשמה בא לשמה. מאז החגים אנחנו פשוט מאוהבים, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. לא שחשבתי דברים רעים על הנוער חלילה, אבל גם לא הכרתי עד הסוף את העוצמות. קודם כול, הנימוס והנעימות. בכל פעם שהם באים הם עורכים את הכלים או מפנים אותם מהשולחן במקרה הצורך, ובעיקר מביעים הכרת תודה מקסימה. בסיום כל מפגש בא לי לכתוב להורים של כל אחד ואחד מהם – הצלחתם. אתם לא מבינים, אין לי מושג איך הם בבית ואיך הם עם האחים שלהם, אבל כאן הם מקסימים, מושלמים, חלום חיי – תספרו איך עושים ילדים כאלה.
אז נכון שבימים הראשונים אמרתי לעצמי: מה יכול להיות, מקסימום התארגנת על פוטנציאל בייביסיטריות בלתי נדלה. אבל לאט־לאט באמת שהפסקתי לחשוב על עצמי, והתחלתי ליהנות מהדבר הזה. נפתחה קבוצת ווטסאפ, ואז התחלנו לחשוב איך אנחנו כותבים כך שניתפס כמגניבים מחד (לא! לשלוח! מדבקות!) ומבוגרים אחראיים מאידך (מישהו יכול להכין משהו על פרשת השבוע?). כיף לנו לדבר על זה וכיף לנו לשמוע את הילדים שלנו שואלים "מתי שבט דורות מגיעים? מזמן לא הזמנתם את שבט דורות" (הם היו פה אתמול ועכשיו שש בבוקר, לכו לישון).
אני חוזרת מהופעה ביום חמישי בלילה, ניחוח על־האש ממלא את הבית. כל הילדים שלי ערים, כל הילדים החדשים שלי ממלאים את הבית. שתי חרוצות מנקות את השולחן בסלון, שלושה גברברים מפנים את האש, ארבעה אחרים מסבירים לקטנים על המשחק של מכבי ועוד שתי מצטיינות עושות עם השנייה טיק טוק. ואני מחפשת, איפה העצבים שלי? ולא מוצאת. להפך, אני שמחה. אני שמחה שאחרי ההבנה שזה בסדר להיות אמא שיוצאת כל כך הרבה ערבים בשבוע מהבית, אני מצליחה להיות גם אמא מאמצת כזאת, ומתמלאת אהבה גדולה בעיקר לאיש שלי, שכל הזמן מקפיד לקחת אותנו קדימה. וגם כשנראה לי שזהו, הגענו למיצוי היכולת שלנו, הוא פשוט קובע עובדה ומטרה ויעד – ואנחנו שם.
בהתחלה בשבילו, ואחר כך בשבילנו. איזה חידוש, לחפש פעילות, לקנות משחקי קופסה. להגיע למצב שאת התה שהוא מכין לי בערב שבת אני אשכרה מצליחה לשתות, כי יש פה אנשים אז הוא הספיק להתקרר.
אז נעים מאוד, אני רביטל, 40, אמא לחמישה משלי ושל עוד המון מופלאים. שבט דורות כפר"ה, אנחנו בריאים עליכם.
revitalv@makorrishon.co.il
