פלונטר, מילה חמודה. יש אפילו סרט ילדים כזה, נו על ההיא עם השיער הארוך שסגורה במגדל ובסוף משלשלת את שיערה מהחלון ובורחת. אחלה סרט, חמוד כזה, כמו המילה פלונטר. המילה הזאת מצטרפת למכמונת, מלנומה וצונמי ברשימת המילים שנשמעות חמוד מדי ביחס למשמעות שלהן. ובדיוק כמו כשנולד לך ילד, כשנגמר שלב ה"חמוד" מתחיל הבלגן.
אז איך הגענו לפלונטר הזה? לפני שנה היינו לקראת סוף כהונתה של ממשלת ימין יציבה, עם בנימין נתניהו בראשה. אפשר היה להיות מרוצים ממנה, או מאוכזבים, או אדישים, אבל הייתה ממשלה, ועוד "הימנית ביותר אי פעם", כפי שרבים הציגו אותה. אולי כרמז למה שעתיד לקרות אחר כך.
אל הולדת הפלונטר נחשפתי כשבטלוויזיה הוצג אולם גדוש מעריצים שחיכו לבואם של בני גנץ, יאיר לפיד, בוגי יעלון וגבי אשכנזי. בערוצים הודיעו שמיד תשודר משם ההכרזה על השקתה של מפלגה חדשה בישראל, וברקע התנגן שיר: "אין יותר ימין ושמאל, רק ישראל לפני הכול". שיר חמוד, לחן שתופס. בהתחלה אפילו צחקנו קצת על השיר: פה ושם סטטוסים בפייסבוק, סתלבט בתוכניות הסאטירה, דאחקות בארוחות שישי. אז עוד לא ידענו שהאולפן שהג'ינגל הסיסמאתי הזה הוקלט בו היה גם חדר הלידה של הפלונטר הפוליטי שאנחנו חיים בו. כי רק בעולם שבו "אין יותר ימין ושמאל" אפשר להיתקל במוקש הפוליטי המשוגע הזה.
מבחינה שיווקית, השורה הזאת היא לא פחות מהפתרון המושלם בדרך לארגון מחדש של המערכת הפוליטית. כי אם אתה לא מצליח לנצח מישהו, פשוט תשכנע את העולם שהוא לא קיים. אל תגיד "אנחנו טובים יותר מהימין", תגיד "פחחח, אתם עוד מהעתיקים האלה שמחלקים דברים לפי שמאל־ימין". בדיוק כמו בסיפור "בגדי המלך החדשים", רוב הסיכויים שכולם יזרמו עם השקר במקום להגיד בקול שהיאיר הוא עירום.
שלא תטעו, החבר'ה של כחול לבן אולי אחראים לסיסמה ההרסנית הזאת, אבל נתניהו אחראי לכך שעשר שנות שלטונו גרמו לאנשים לשכוח מה ההבדל בכלל בין ימין לשמאל ובין טוב לרע. באופן פרדוקסלי, ההצלחה הגדולה של נתניהו במזעור הסכסוך הישראלי־פלסטיני התנקמה בו. דור שלם גדל במחשבה שההבדל היחיד בין ימין לשמאל נוגע לפלסטינים, וכשהחרב לא מונחת לך על היו"ש המחויבות שלך לצד כלשהו היא כבר לא מה שהיה פעם.
מסירות
אני כותב לא מעט על כמה שאני אוהב את הציבור הישראלי, על כל גווניו. אני אוהב את ההתגייסות שלו ברגעי משבר, את הווכחנות, את הלהט, את החוצפה – בקיצור, הישראליות. רגע לפני שיוצא לי פה טור של יאיר לפיד, אעצור. אבל בחייאת, הציבור הישראלי שזועם עכשיו על נבחריו ש"גררו" אותו למערכת בחירות שלישית – מה איתכם? לכם אין אחריות? וכשאני אומר "אתם" אני כמובן מתכוון ל"אנחנו". מתי נבין שגם לנו הנוזפים יש חלק במצב שנקלענו אליו?
אז מה עושים? מחליטים. אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל אני קצת מתגעגע למאבק האידיאולוגי של שנות התשעים. נכון, אני משקר פה, כי המאבק הזה לווה בהמון דם, אש ותמרות אוטובוסים, ואני מתגעגע אליו כמו שאני מתגעגע לאליפויות של מכבי תל־אביב בכדורגל. אבל לפחות היו פה ימנים ושמאלנים שלא הסתתרו תחת צילו העלוב של המרכז. מה זה מרכז בכלל? בוגי יעלון הוא מרכז? עפר שלח הוא מרכז? יאיר לפיד שכתב על המתנחלים אחרי ההתנתקות ש"איש לא רצה להתנתק מהם, אלא רק ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה" – הוא מרכז?
הגיע הזמן להחליט באיזה צד אתם. אני מדבר בכלליות, אבל מתחנן במיוחד בפני מצביעי ליברמן. סבבה, הבנו, אתם מיוחדים כאלה, ימנים לא אורתודוקסיים. אבל בבקשה, אני מתחנן, תחליטו. אני יכול לחיות עם אופוזיציה, אבל לא עם טמטום. וכן, לא לבחור צד פוליטי זה טמטום. זה קצת כמו להיות אוהד כדורגל שאומר: אני לא אוהד אף קבוצה, רק תן לי כדורגל טוב. נכון שנוהגים להגיד שמפלגה היא לא כמו קבוצת כדורגל, ואולי זה נכון. אבל אידיאולוגיה היא לגמרי קבוצה. אומנם לפעמים יש באנשים גם קצת מהאידיאולוגיה של הצד השני, אבל ישנם הגרעין, התמצית, השקלול. הגיע הזמן להחליט באיזה צד אתם.
שני הצדדים לגיטימיים, רק תחליטו. אין דבר גרוע יותר מלהצביע לבנאדם שאומר, ותרשו לי לחזור לכדורגל "אני מוכן שיהיה דרבי, אבל רק אם שחקני שתי הקבוצות יתמסרו ביניהם".
בחלום הנאיבי
אנחנו אוהבים לפמפם סקרי אמון ולנזוף בנבחרינו על מידת האמון הנמוכה שהעם רוחש כלפיהם. אבל הבחירות הבאות יכריעו אם אפשר לתת אמון בציבור הישראלי, כי הגיע הזמן להבין שיש ימין ושמאל, יש שני מחנות, יש דרבי. עכשיו התפקיד של כל אחד מהנוזפים בפוליטיקאים הוא לבחור קבוצה.
אנקדוטה קטנה מוועידת מקור ראשון: לא אכנס למדידות "מחיאות הכפיים" של רחשני הטוויטר, אבל כשישבתי וצפיתי בנאומו של נתניהו שם לא יכולתי שלא לחשוב שאולי בקהל ישבו אנשים שאם לא היו נכנעים לקמפיין הגעוואלד של הסיבוב הראשון, הם היו מצביעים לימין החדש. ואז נתניהו היה כיום עם ממשלה סופר־יציבה וחסינות בכיס.
אנחנו נכנסים למערכת בחירות שלישית, ונתניהו כבר מבין שבניגוד לטענותיו בסיבוב הראשון ובסיבוב השני, אין שום חשיבות למפלגה הגדולה, רק לגוש. הגוש שהציל אותו, ואותנו, אם יותר לי. לכן, בחלומי הנאיבי והילדותי, אני רואה לנגד עיניי תשדיר בחירות אחד, משותף, של נתניהו, בנט, שקד, סמוטריץ' ורפי פרץ. תשדיר שאומר חד־משמעית לבוחרי הימין: אלה בחירות על עתידו של המחנה. אחד יגיד שהוא ימין ליברלי, אחד יגדיר עצמו כימין דתי־לאומי, ואחר כימין ישראלי, אבל לא משנה לנו איזה ימין תבחרו בקלפי – כולנו יחד. רק תבחרו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
