סייעת הורידה את תמונתו של המנהיג מקיר הגן שבו היא עבדה בפרדס־חנה כרכור. שר החינוך פרץ צייץ שהוא "רואה בחומרה רבה את מעשיה של הגננת בסרטון שפורסם בכלי התקשורת. משרד החינוך פועל על מנת לאתרה בהקדם ולזמנה לבירור. ראש הממשלה הוא בנימין נתניהו וצריך לנהוג בו בצורה ממלכתית ומכובדת, גם אם יש מחלוקת לא נקבל התנהגות שכזו בשום מוסד חינוכי". הסייעת, שלמעשה איננה כפופה למשרד החינוך אלא לרשות המקומית, חסכה ממנו את הדרמה והתפטרה בעצמה. היא יוצאת גיבורת ישראל שלא מוותרת על ערכיה, ועל הדרך מספרת שזו לא הקרבה גדולה מדי לוותר על משכורת של 3,600 שקל למשרה מלאה. ואוי לאותה בושה בשבילנו – ואיך יוצא שר החינוך מהסיפור הזה? לא טוב. לא טוב בכלל.
אפשר לפטור את ההתנהגות של שר החינוך במילים כמו חוסר הבנה פוליטית, או סתם להפנות אותו לחז"לינו שלימדו אותנו שלפעמים עדיף לשתוק ולתת לדברים לעבור – אבל כל זה קל מדי ולא מספיק. כי 'סערת הגננת', כפי שנקראה בתקשורת, היא אנקדוטה טובה לפתוח איתה איזשהו דיבור על אחד הערכים המזוהים ביותר עם הימין – הבו לי בתופי הטם־טם – הנאמנות.
מדינת ישראל נקלעה לפלונטר רציני: קרוב לשנה שאין ממשלה, ונראה שאחרי שני סבבי בחירות אנחנו דוהרים היישר למדרון הבחירות השלישיות. לאחר שראש הממשלה נתניהו, שמהשבוע שעבר גם נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, נכשל פעמיים בניסיונו להרכיב ממשלה, ואין שום סיבה לחשוב שהוא יצליח לעשות זאת בעתיד הקרוב, העז ח"כ גדעון סער לדרוש פריימריז בליכוד. אך אבוי! הכיצד תיעשה כנבלה הזו בליכוד? הרי הליכוד זה נתניהו ונתניהו זה הליכוד! והרי הדבר הכי חשוב בימין זוהי הנאמנות. למדינה. לעם. למסורת. למשפחה. והרי מן המפורסמות היא שאדם שמפרש את ההגנה על המדינה והעם בעזרת סט ערכים אחר, קרי השמאלני המצוי, הוא בוגד.
"הנאמנים" מיהרו לצופף את השורה. השרה מירי רגב האשימה את סער בתקיעת סכין בגב לנתניהו, השר ישראל כץ כינה את ה"השתלחויות" שלו כ"חציית קו אדום", וח"כ מיקי זהר חידד בעבור מי שטרם הפנימו במה מתאפיינת מפלגת הליכוד, ואמר ש"שליפת הסכינים מתאימה יותר למפלגות אחרות", כלומר לשמאל. ואילו מ"הליכוד" (מיהו בדיוק אותו ליכוד?) נמסר בתגובה לדבריו של סער כי "חבל שגדעון סער לא הקשיב אתמול לפעילי הליכוד שהבהירו לו 'הליכוד זה משפחה ובמשפחה לא בוגדים'".
הטרמינולוגיה הזו של משפחה היא מסוכנת. היא מזכירה דיבורים של מאפיה ומשפחות פשע, ובוודאות היא מסמנת שיש כאן קשר דם שהוא מעל הכול. מעל החוק, מעל ההיגיון, מעל המוסר, מעל כל ערך אחר. המצחיק הוא שהמשפט שדווקא צרוב לנו בראש בקשר למשפחה, הוא ש"משפחה לא בוחרים". וכשסער מציע לליכוד לגשת לפריימריז הוא בעצם מבקש מהם לבחור מחדש את המשפחה שלהם. וכשהוא מבקש להוציא את המדינה מהפלונטר שבו היא נמצאת, הוא מכניס את מפלגת הליכוד לפלונטר פנימי, לכשל מערכתי. שגיאה! error! מכריזה הלוגיקה של הליכוד. אסור לערער ולהרהר ולחתור תחת ה־מנהיג. זה חוק יסוד הליכוד.
אבל האם נאמנות היא ערך עליון? האם היא מעל הכול? ומה קורה כשמישהו בתוך מערכת היחסים משנה את פניו? מה קורה כשחוזה פנימי בין הצדדים מופר? האם יש מצב היפותטי שבו הנאמנות נפסקת? האם איש ימין צריך לראות ערך עליון בנאמנות למנהיג שגורר את מדינת ישראל למערכת בחירות שלישית? האם לגיטימי שאחד הצדדים בברית הנאמנות יגיד 'עד כאן, המחיר הזה גבוה מדי', ולא יעוטר באות הקין של 'בוגד'?
אהבה נכזבת
משהו בתפיסת המנהיג שמשתרשת לה בימין הישראלי מלחיץ קמעה. וגם את זה מלמדת אותנו ההיסטוריה: מנהיגים חזקים פורחים במדינות חלשות, או בכאלה שנמצאות בזמני חולשה. ושוב אני חושבת על ישראל, המדינה הקטנה והמאוימת תמיד, שיש לה אויבים רבים מחוץ וקרעים פנימיים מבית וסכסוך בין שני לאומים בבטנה. אנחנו תמיד בסכנה ואף פעם לא יציב כאן מספיק וקצר כאן כל־כך האביב. אנחנו חייבים מנהיג חזק! ואנחנו נהיה מוכנים לסלוח לו. כי על כל פשעים תכסה אהבה. או פחדים.
הקשבתי לנאומו של נתניהו ביום חמישי שעבר בעקבות ההחלטה להגיש את כתבי האישום נגדו. את הנאום הוא פתח בתזכורת להישגיו ולמסירותו למען מדינת ישראל. זה היה קצת מעורר רחמים, כאילו הוא באמת מבקש שעל כל פשעים נכסה באהבה למנהיג. ליבי נחמץ בקרבי. מה הוא צריך את זה על הראש? האדם שכיהן כראש ממשלת ישראל במשך הזמן הארוך ביותר, מי שגם יריביו המרים מודים שאין שני לו במערכת הפוליטית בכריזמה ובאינטליגנציה, האיש בן השבעים והגבורות, שאכן עשה רבות למען המדינה, מדוע זה לא מספיק לו? למה הוא לא טופח לעצמו על השכם על כל הדברים היפים שעשה, מניח לנו ולעצמו וממשיך הלאה?
למה? בגלל האהבה כמובן. על שמעון פרס נאמר בזמנו (לא הצלחתי להתחקות אחר המקור) שהטעות שלו הייתה בכך שהוא חיפש אהבה בפוליטיקה. מהמקום הזה נבעו אולי כישלונותיו, כי פוליטיקה היא לא מקום למצוא בו אהבה. אך בעוד שמעון פרס מצא בסוף ימיו, אחרי שנים קשות וכישלונות מרים, את אהבת העם באמצעות מוסד הנשיאות, אצל נתניהו נראה שהמצב הפוך. בשנים האחרונות נראה שכל מה שנתניהו מחפש בפוליטיקה זו אהבה. משם גם התחיל להיכרות הבור של תיק 4000. נראה שככל שנתניהו ימשיך לחפש אהבה בפוליטיקה, הוא רק יצלול מטה. פוליטיקה היא לא שדה למצוא בו אהבה. עדיף לחפש אותה במקום אחר, לא אכזרי והפכפך כל־כך. 
