'מחאת הסולמות' שהתקיימה לפני שבועיים מול הכנסת התפזרה לאחר הודעתו של היועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתב אישום נגד נתניהו. מובילי המחאה, שדרשו מהפוליטיקאים לרדת מסולמות ההצהרות שלהם, להקים ממשלת אחדות ולמנוע מערכת בחירות שלישית, פירקו את האוהלים שהציבו בגן הוורדים כאשר הבינו שלאחר הודעת מנדלבליט הסיכויים להקמת ממשלת אחדות צנחו. נתנאל אלינסון, ראש מדרשת הערבה, שהיה הראשון להציב אוהל מול הכנסת בתחילת השבוע שעבר, כתב בפייסבוק ביום שישי: "את המאהל אני מפרק כי הדרישה הפוליטית שלו כבר לא ריאלית ביום הזה. אבל את צעקת החבורה הישראלית שחייבת לפעול ביחד, נמשיך לצעוק בדרכים רבות אחרות".
למרות התפזרותה של החבורה, כדאי להתעכב ולעמוד על הרכבה. חוץ מחברי גרעיני שירות וחברי 'השומר החדש', היו שם בעיקר חניכים ובוגרים של יותר מעשר מכינות קדם־צבאיות מעורבות מכל רחבי הארץ. מדובר בדור חדש של צעירים אידאליסטים שצומחים במסגרות ציוניות ולא מגזריות, דור שבשנים האחרונות מתחיל להשמיע את קולו הציבורי בהזדמנויות שונות. אלו אותם צעירים שמובילים כבר כמה שנים את עשרת ימי התודה בין יום השואה ליום העצמאות, והם שקיימו לפני כשנתיים את 'מסע השבעים', מסע שליחים לציון שבעים שנות עצמאות ישראלית. מתוך המכינות הללו צומחת בשנה האחרונה גם תנועת התיישבות של גרעינים מעורבים, כמו הגרעין שהתיישב לא מזמן בכרם־שלום שבעוטף עזה.
בוגרי המכינות המעורבות מייצגים דור חדש של צעירים אידאליסטים שצומחים במסגרות ציוניות ולא מגזריות, ושמתחיל להשמיע את קולו הציבורי בהזדמנויות שונות
המכינה המעורבת הראשונה, 'נחשון', הוקמה כבר לפני 22 שנה, אבל רק בשנים האחרונות החל להסתמן מספר משמעותי של בוגרי המפעל הזה. בוגרי המכינות המעורבות הם היום הדבק החדש של החברה הישראלית. הם מבקשים להגמיש את קווי התיחום הנוקשים בין שבטי החברה, ולחבר ביניהם. כשהם מתייצבים – דתיים וחילונים, אנשי שמאל וימין – לדרוש ממשלת אחדות, אפשר להאמין בכנות דרישתם מכיוון שהם חיים את היחד הזה יום־יום במסגרות שיצרו.
"עולם המכינות המעורבות מראה כבר עשרים שנה שאפשר להיות יחד וליצור דברים משותפים ונהדרים", אומר נתנאל אלינסון. "אני קורא לזה המרכז הקיצוני. מרכז זה לאו דווקא להצביע מרכז. אני יכול להצביע ימין ואני יכול להצביע שמאל, אבל אני מבין שחייבים לשתף פעולה ושהמשותף רב על המפריד. המרכז גם לא חייב להיות שתקן. גם למרכז מותר להילחם כשצריך. לעולם המכינות המעורבות היה נוח עד עכשיו לא לנקוט צעד במאבקי ימין ושמאל בגלל הגיוון שקיים בתוכו, אבל המאבק עכשיו על האחדות הוא הדבר שעליו אנחנו מדברים כל־כך הרבה שנים וזה הזמן לפרוע את הצ'ק".
הדבק שהתפורר
מול הבולטות של אנשי המכינות המעורבות במחאת הסולמות ובדרישת האחדות, בלטו בהיעדרם גופים המזוהים עם הציונות הדתית. ישיבות, מכינות, מדרשות וגופים דתיים אחרים שידעו לסגור בעבר את הספרים כדי למחות נגד פינוי יישובים או הידרדרות ביטחונית, לא העלו על דעתם להפר את השגרה לרגע כדי למחות על הידרדרות לבחירות שלישיות תוך שנה.
אבל קשה לבוא בטענות לארגוני הציונות הדתית כשההנהגה שותקת. הפוליטיקאים הדתיים־לאומיים הפכו לסרח עודף במפלגת הליכוד. הגוש הימני שביצר נתניהו בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים, שיתק לחלוטין את נציגיה הפוליטיים של הציונות הדתית, קשר את ידיהם ומילא את פיהם מים. מנהיגי הציבור שנחשב בעבר גשר בין המחנות ודבק בין חלקיה של החברה הישראלית, הפכו לאיבר חיוור במפלגתו של ראש הממשלה.
השתיקה המעציבה של מנהיגיה הפוליטיים והרוחניים של הציונות הדתית בסוגיית ממשלת האחדות, הפכה לשתיקה רועמת ובעייתית יותר לאחר נאומו של ראש הממשלה בשבוע שעבר. הרבנים והמנהיגים של הציבור שנושא במשך שנים את דגל הממלכתיות, שמעו את נתניהו יוצא נגד המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה ומאשים אותם בניסיון הפיכה שלטוני, ומילאו את פיהם מים. אפשר להסכים שעד שלא הוכחה אשמתו עומדת לראש הממשלה חזקת החפות, ואפילו שנפלו פגמים בהליכים המשפטיים שקדמו להגשת כתב האישום, אבל באותה נשימה גם ראוי ומתבקש למחות על הפגיעה המתמשכת של נתניהו בממלכתיות.
אובדן היכולת של מנהיגות הציונות הדתית למתוח ביקורת על נתניהו לא החל בשבוע שעבר. מדובר בתהליך מתמשך. נתניהו כבר מזמן עושה במפלגה הדתית־לאומית כבשלו. רק בשנה האחרונה הוא הספיק לשגר אל הרב דרוקמן את ראש המל"ל כדי למנוע את התפטרותם של בנט ושקד, ואחרי חודשיים לכפות על 'איחוד מפלגות הימין' את צירופה של עוצמה יהודית, חרף התנגדות לא מבוטלת. אחת הסיבות להקמת הימין החדש לפני כשנה הייתה התבטלותה המוחלטת של הבית היהודי מול נתניהו, והקושי לבצע מהלכים פוליטיים שאינם לשביעות רצונו. עכשיו גם חברי הכנסת של הימין החדש הפכו לחלק מסיעתו של נתניהו, וכתוצאה מכך מיישרים קו עם השתיקה המביכה בשורות מפלגת השלטון.
יש סיבות רבות להעריך את נתניהו וגם לתמוך בו פוליטית, אבל אם מגיעים למצב שכבר לא מעזים למתוח ביקורת על התנהלותו המפלגת והלא־ממלכתית, זה כבר אובדן זהות שצריך להדאיג.
שווה ציטוט
"ישיבת בוקר של מוסף 7 ימים בעיתון 'ידיעות אחרונות'. יושבים במשרדה של רותי יובל (העורכת), ולפתע נכנס לחדר אחד מכתבי המוסף. 'ברוך שובך, איך היה?', כולם מחבקים אותו ומתעניינים בפרטי המסע המרתק שממנו חזר. סקרנותי מתעוררת. היכן היה הכתב שהוא זוכה לקבלת פנים כזו? האם נכנס לאיראן באמצעות דרכון זר? אולי חזר ממסע בצפון קוריאה? אני קם ממקומי ושואל: 'מאיפה חזרת?'; 'מסיור באופקים', הוא עונה בגאווה. הייתי המום. פתאום הבנתי את הניתוק הגמור בין חלק מכותבי העיתון, תושבי מדינת תל־אביב, לבין שאר חלקי המדינה" (דני אדינו־אבבה, לשעבר עיתונאי ידיעות אחרונות, בספרו החדש 'המסע לא תם').
