בליכוד יש כרגע רק שני אישים משמעותיים שלא מיישרים קו אוטומטי עם נתניהו. גדעון סער שהולך עם נתניהו "ראש בראש" וניר ברקת שאמנם לא פעל כמוהו אבל הציע לבחור לנתניהו "ממלא מקום" שזה במונחי נתניהו וסביבתו כמעט בגידה.
ומה הצד השווה בין ברקת וסער? אפשר לחפש כמה, אבל בעיני המשמעותי ביותר הוא העובדה ששניהם לא היו חברי סיעת הליכוד בכנסת ה-20. שניהם לא עברו את "סדרת החינוך" שנתניהו וסביבתו העבירו את כל חברי הסיעה, אשר הפכה אותם לחבורה כנועה וצייתנית שהערך הראשון עבור אנשיה הוא הנאמנות למנהיג.
בתקופה הזו, שבה האינסטינקט הליכודניקי הבריא של אמון ביו"ר המפלגה ואי עיסוק מתמיד בחתרנות תחתיו כמקובל במפלגות אחרות, הומר לחובת נאמנות קדושה ומוחלטת. משהו בסטייל של פיאודל וסאל, סער וברקת פשוט לא היו בשטח. הם לא למדו להתנהל בשיטה הזו, ולכן הם לא סובלים מאותה היסטריה שאופפת את כל בכירי הליכוד סביב הסיטואציה החדשה שנוצרה.
בכלל, צריך לשנות קצת את הטרמינולוגיה, ובזה צודק גדעון סער. התמודדות פוליטית לגיטימית היא לא "הדחה" ולא "פוטש". ראש הממשלה נתניהו איננו ברגע זה ראש ממשלה מכוח אמון הכנסת לא בגלל הפרקליטות ולא בגלל התקשורת. הוא לא ראש ממשלה "על מלא" בגלל שהוא לא הצליח להרכיב ממשלה.
גם הסיבה שבגללה הוא לא הצליח להרכיב ממשלה היא כנראה לא הפרקליטות ולא התקשורת. הסיבה היא שהקואליציה שעליה היה מבוסס שלטונו, קואליציית המיעוטים הימנית המפורסמת – התפוררה. נתניהו לא הצליח לייצב בחזרה את הברית בין דרעי לליברמן, ברית שעליה במידה רבה היה מבוסס שלטון נתניהו, וברגע שציר ליברמן-דרעי התפרק, אז מי שבצרות זה נתניהו.
העובדה שהאדמו"ר מגור וליברמן הפכו את חוק הגיוס לחוק לפיצוץ ממשלת נתניהו היא אולי סיבה לזעום על שלטון בג"ץ שהחזיר את הסוגיה בפעם המי-יודע-כמה למגרש הפוליטי, אבל היא בהחלט לא סיבה לכנות את מה שקרה לנתניהו כ"פוטש". בכלל, צריך להיזהר במילים כי יש להן נטייה לעשות לנו הנדסת תודעה.
זה כמובן לא אומר שסער צודק בכך שזה הזמן להחליף את נתניהו. נכון הוא שנתניהו צריך ללכת בגלל שהוא לא מסוגל להרכיב ממשלה, אבל מצד שני הליכה שלו כרגע היא ניצחון בעייתי מאוד לתפיסה המשפטית שלפיה ראש ממשלה שמוגש נגדו כתב אישום צריך להתפטר.
מדובר בנורמה בעייתית מאוד, ובמידה רבה לא דמוקרטית. המציאות שבה בידי פקידים, רמי מעלה ככל שיהיו, נתון המפתח להחלפת השלטון, היא מציאות שמזמינה את הטענות לפיהם גורמי אכיפת החוק מונעים משיקולים פוליטיים ולא משיקולים של אכיפת חוק ועשיית צדק. דווקא מי שחשוב לו האמון בטוהר כוונותיהם של אנשי מערכת אכיפת החוק צריך להיזהר ממצב שבו הגשת כתב אישום משנה מהיסוד את המציאות הפוליטית.
אז מה הפתרון לפלונטר שנוצר? זו באמת סוגיה כבדת משקל. ייתכן שבסופו של דבר לא יהיה מנוס מלהחליף את נתניהו, אבל צריך להיזהר שהדבר לא יתפרש ככניעה לנוכח כתב האישום. נתניהו אולי לא צדיק הדור, אבל במיוחד במקרה של ראש ממשלה צריך להתעקש על כך שמי שיברר מה הוא עשה ומה לא, ומי שיחרוץ את גורלו, יהיה בית המשפט, ורק הוא. לא ליאת בן ארי מהחופשה, לא שי ניצן עם סימני השאלה, ואפילו לא מנדלבליט בעל היושרה.
בסינית, כך מספרים, ישנה קללה עתיקה: "שיהיו לך חיים מעניינים". מתברר שחיים מעניינים, וזמנים מעניינים, הם קללה לא קטנה. הפלונטר אליו נקלעה מדינת ישראל, שבו הצד הפוליטי והצד המשפטי משפיעים זה על זה ומזינים זה את זה, מביא את השיח למקומות שאיש לא שיער אותם בעבר. אפשר לומר שגורמים בליכוד היו מאחלים כעת למנהיג שלהם קצת שעמום.
