אזהרותיו של נתניהו בשבועות האחרונים מפני הקמת קואליציית מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת – ששיאן בדבריו בכנס החירום של הליכוד – הולידו סדרה של אזהרות נגד מצד הרשימה המשותפת, שהבולטת בהן הייתה גשת תלונה לקצין הכנסת על הסתה ברשת בגין תמונתו של עודה לבוש במדי כוח אלקודס. מאוחר יותר העלה עודה סרטון לרשת בו הוא פונה ישירות לציבור היהודי, ומאשים את נתניהו בניסיון להצית מלחמת אזרחים. עודה קרא "להוריד את נתניהו הפעם מן המרפסת לפני שיהיה מאוחר מדי".
הרמז ברור. הנהגת הרשימה המשותפת רוכבת על מחלוקות פנים-יהודיות, ומטילה על נתניהו אחריות ישירה לרצח רבין, כדי לצבור תמיכה ולגיטימציה ציבורית. עודה טרח גם לקשר בין מערכת היחסים המורכבת של ישראל עם אזרחיה הערבים לזוועות השואה – והזהיר אותנו מפני חזרה על טעויות היסטוריות של "הליכה אחר מנהיגים כריזמטיים שרכבו על גלי שנאה וגזענות ופגיעה במיעוט נרדף".

קביעתו של נתניהו כי ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת היא סכנה אמתית למדינת ישראל, איננה טענת סרק. אין צורך להרחיק לתסריטים שהציג נתניהו על סיטואציה פוליטית שתדרוש קבלת תמיכת חברי כנסת ערבים בפעולות צבאיות. עודה קרא לאחרונה, בוועידת ארגון "ג'יי סטריט" לבני גנץ להיות אמיץ כרבין שהקים ב-1992 קואליציה בת 61 חברי כנסת בהשתתפות המפלגות הערביות. עודה קבע, בצדק, כי "ללא (יו"ר סיעת חד"ש) תאופיק זיאד לא הייתה ממשלת רבין, לא מו"מ, ולא תהליך שלום". ואכן, חזרתו של גנץ לדגם שותפות כזה עלולה לשחזר את אסון הסכמי אוסלו.
ובכל זאת, אם נתבונן על התנהלותם של נתניהו ושל הנהגת הרשימה המשותפת, שניהם מנהלים למעשה קרב בלימה על הישרדותם הפוליטית, ומגבירים דרכו את עוצמת הדציבלים לצרימות תקשורתיות חסרות תקדים. עבור נתניהו, הקמת ממשלת מיעוט בתמיכת המפלגות הערביות תביא לקיצו הפוליטי. ועבור הרשימה המשותפת, הקמת ממשלה בלעדיה – ימנית או מאוחדת – עלולה לעמעם ולהחוויר את זוהר ההישגים שקצרה בשתי מערכות הבחירות האחרונות, להסיג לאחור אף את מאבקה החברתי הבולט בשנה האחרונה ולהציף מחדש את הביקורת הציבורית על כישלונה המתמשך להביא לשינוי חברתי-כלכלי. משום כך, הרשימה המשותפת זקוקה להישג היסטורי שייחרט על דפי ההיסטוריה – הפלתו של ראש ממשלה בישראל. ודווקא ראש ממשלה ששיתף פעולה עם המפלגות הערביות והעניק להן הישגים יותר מכל קודמיו בתפקיד. נפתלות דרכי אלוהי ההיסטוריה.
מבחינת ישראל, להישג היסטורי כזה יהיו השלכות לאומיות אמיתיות. הכרעה פוליטית שתסתיים בהקמת קואליציית מיעוט הודות לתמיכת המפלגות הערביות, עלולה להתפרש כמתן לגיטימציה ציונית להצבת התנגדות מדינית גבוה בסדר היום, להמשך ניצול חסינותה הפוליטית של הרשימה המשותפת לפגיעה בלגיטימציה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת העם היהודי, וברדיפת שריה וקציניה בזירה המקומית ובזירה הבינלאומית. משום כך, לניצחון הרשימה המשותפת בקרב מול נתניהו משמעות טרנספורמטיבית בתודעת הציבור הערבי על צדקת הדרך, ועל הבחירה בין המשך אסטרטגיות ההתנגדות למדינת ישראל או התעצמות תהליכי ההשתלבות בה. מכאן גם חשיבות הקונצנזוס בקרב המפלגות הציוניות בדחיית תמיכתה של הרשימה המשותפת והקמתה של ממשלת אחדות. את חיבק הדוב הזה מדינת ישראל ממש לא צריכה.
אך קיומו של קונצנזוס כזה אינו ברור מאליו. מאחורי הקלעים ולפניהם, ישנם גורמים המציעים לכחול לבן לרכב על הנסיבות הפוליטיות המורכבות שנוצרו כדי להתקדם צעד נוסף לעבר התבססות ארוכת-טווח בהגה השלטון. גורמים אלה רואים באפשרות החיבור עם הרשימה המשותפת מכשיר פוליטי אינסטרומנטלי להקמת ממשלה זמנית שתוך זמן קצר, לאור האישומים הצפויים נגד נתניהו, גנץ יעמוד בראשה, ומשם יגיע למערכת הבחירות הבאה מעמדת ראש ממשלה וימנף זאת להחלפת הליכוד כמפלגה הגדולה ביותר.
כל ניסיון של כחול לבן 'להשתמש ברשימה המשותפת ולזרוק' במטרה לקדם עצמה לעבר מערכת הבחירות הבאה, הוא משחק ציני ופגיעה חמורה באמונם של האזרחים הערבים. במערכות הבחירות האחרונות הפעיל הציבור הערבי לחץ כבד על מנהיגיו להסיט את הגה הספינה הפוליטית של נציגיו מיעדים מדיניים לעבר יעדים חברתיים-כלכליים דחופים. ואכן הרשימה המשותפת החלה להדגיש את המאבק באלימות ובפשיעה. אך את הנזק המצטבר למעמדה בעיני הציבור היהודי, לאחר עשרות שנים של תמיכה באויבי ישראל, כבר לא תוכל לתקן. לכן, ניצול תועלתני קצר טווח של תמיכת המפלגות הערביות, עלול לדרדר את יחסי ישראל והציבור הערבי למחוזות נמוכים אף יותר מאלה הקיימים היום.
מאידך, על אף שהסיכויים לממשלת אחדות נראים קלושים, הרי שנתניהו וגנץ יכולים וצריכים לצאת בשיתוף פעולה פוליטי ראשון, במסר משותף ראשון, ישיר וכן לציבור הערבי שכותרתו: "אלה לא אתם, אלה המנהיגים שלכם".
על שני המנהיגים להסיר את העננה הכבדה מעל מרחב יחסי האזרחים הערבים וישראל, ולהבהיר כי המדינה מכבדת את הציבור הערבי, מחויבת אליו, ורואה בו שותף מלא בקידום חייו האזרחיים ובהתמודדות עם האתגרים החברתיים והכלכליים המשותפים. אולם באותו זמן, לומר שישראל לא תעניק לגיטימציה להנהגה החותרת תחת קיומה כמדינה יהודית. נתניהו וגנץ יכולים לקרוא לציבור הערבי להקים חלופות פוליטיות להנהגה הקיימת כדי לקדם דגם יחסים בריא בין ישראל לציבור הערבי, לכן, באין הנהגה ארצית לגיטימית, נכון לעכשיו, תשקיע מדינת ישראל בטיפוח ובפיתוח ציר עוקף רשימה משותפת, במישור המוניציפאלי, במטרה להתמודד עם אתגרי האלימות, החינוך והחברה במגזר. הצהרה כזו, בגובה העיניים, תעורר אמון ותבהיר לציבור הערבי כי קיים יחס ישיר בין התנהלותם הבלתי-לגיטימית של נציגיו בכנסת לבין מידת השפעתם הפוליטית המעטה ותסמן מחדש את גבולות המשחק הפוליטי הלגיטימי.