הוויכוח המוסרי הראשון במקרא התרחש בפרשת וירא, שנקרא מחר בבתי הכנסת. הנושא שלו, אם לא שמתם לב, הוא סוגיית הענישה הקולקטיבית. בעולם העתיק האדם היה בראש ובראשונה תבנית נוף מולדתו, שבטו ועמו. כששבט נלחם בשבט הוא חתר לחסל את האויב מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, בלי בג"ץ ובלי בצלם. ספרי נביאים ראשונים מלאים בדוגמאות לכך.
א־לוהים לא ראה סיבה לחרוג מהנוהל המקובל בתיק "בורא עולם נ' סדום ועמורה". אבל אז ניצב מולו אברהם העברי וטען: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" לכאורה, היהודי הראשון עימת את א־לוהיו עם תפיסת מוסר חדשה: אדם נשאר אדם גם אם הוא חלק מעם. ענישה קולקטיבית אסורה ואיננה מוסרית. גם אם זעקת סדום ועמורה רבה וחטאתם כבדה מאוד, לא מוסרי להעניש את הצדיקים הלא־מעורבים שבתוכה.
אבל רק לכאורה. קריאה רגישה מגלה שהוויכוח איננו בין א־לוהים ימני לאברהם שמאלני. שני הצדדים הציעו אַמת־מבחן מורכבת ומעניינת, שיש לה רלוונטיות גם להתחבטויות האתיות שלנו היום מול שערי עזה הכבדים.
האם האדם הוא אינדיבידואל פרטי או חלק מאספסוף? אין תשובה גורפת וכל מקרה לגופו. יש חברות שהתודעה של הפרטים בתוכן היא של אנשים חופשיים ואוטונומיים, ויש חברות שבהן התודעה הקולקטיבית היא חזות הכול. כיצד נבחין ביניהן? נניח שאנחנו מתמודדים עם חברה אלימה המונהגת בידי שלטון עריץ ודכאני – כיצד נדע אם נתיניה הם פרטים אוטונומיים הנתונים תחת משטר מדכא, או שהם אספסוף קולקטיבי ומתלהם שהאחריות לאלימות מוטלת על כתפיו?
פרשת וירא מלמדת אותנו שא־לוהים ואברהם מסכימים על מבחן פשוט, והוויכוח ביניהם הוא רק על אופן היישום שלו. המבחן המקראי הוא האם יש אופוזיציה. אם היו מתגלים חמישים צדיקים בסדום, אברהם היה יכול לטעון שהפסוק "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד" איננו נכון. כסנגור מוכשר הוא היה מסביר שלא סדום רעה אלא המנהיגות שלה, ולכן צריך להפריד בין קיצונים למתונים. אלא שאחרי שהתגלה שאין בסדום אופוזיציה, קו ההגנה קרס והדרך לחורבנה נסללה.
יאמרו הסנגורים שהסיבה להיעדר אופוזיציה תחת שלטון עריץ היא הפחד של האזרחים, אבל במקרה של רצועת עזה הטענה הזו לא משכנעת. הקולות שמביאים הכתבים לענייני ערבים מוכיחים פעם אחר פעם שאין עזתים שמאלנים. הלאומנות האלימה והרצחנית משוקעת עמוק בתודעה הקולקטיבית של הקבוצה הזו. אין 'מתונים' לדבר איתם, ויידרשו לה לא מעט שנים כדי לעבור אבולוציה תרבותית ולבטא משהו מצלם הא־לוהים שבו נבראו כלל בני האדם.
כשהתודעה העצמית של ערביי עזה היא של קולקטיב שטוף מוח, אין סיבה לנסות לתקשר איתם בג'יבריש מוסרני־צדקני שהם לא מבינים. אי אפשר להכניע מוסר ערבי במוסר מערבי. זה אמנם לא מתיר הרג סיטוני של בלתי מעורבים, אבל בהחלט לא יזיק קצת פחות מאמץ כירורגי במרדף אחרי מחבלים. ישראל חייבת לשבור את המשוואה האיומה שחמאס והג'יהאד מציעים לנו, ולהבהיר שאוי לרשע ואוי לשכנו. כרגע ההרתעה היא חד־סטרית. אנחנו משביתים חצי מדינה, והם מרתיעים אותנו מלהגן על עצמנו.
