כיכר רבין נראתה ביום ראשון בערב כמו פעולה ענקית של תנועת נוער. שרוכים אדומים, לבנים וכחולים מילאו את הכיכר. בעשרות מעגלים אנושיים ישבו ושוחחו על דמוקרטיה, יהדות ומגילת העצמאות. זה לצד זה ישבו חניכי הנוער העובד והלומד, בני עקיבא, השומר הצעיר, בית"ר והמחנות העולים, וגם לא מעט מבוגרים, ודיברו על הדרך לנהל קונפליקטים חברתיים. לאחר למידה משותפת וחתימה על מסמך הסכמה, התקיימה עצרת נעילה שבה נשאו דברים כלת פרס ישראל מרים פרץ ויו"ר מרכז יצחק רבין, דליה רבין.
'אסיפה ישראלית' בכיכר רבין, השבוע. צילום: אסיפה ישראלית
מאחורי האירוע, שמכונה 'אסיפה ישראלית', עומדת קואליציית 'זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה', שמורכבת מתנועות נוער, ארגונים ואישי ציבור מימין ומשמאל, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים. לאחר העצרת לציון עשרים שנה לרצח רבין, בנובמבר 2015, החליטה הקואליציה להמיר את עצרת הנאומים השנתית ב'אסיפה ישראלית' כדי להפוך את היום הזה ליום של מפגש, שיח והסכמה. האירוע מתקיים זו השנה הרביעית, והשנה הוא התקיים לא רק בתל־אביב אלא בשמונה מוקדים ברחבי הארץ, מקריית־שמונה עד באר־שבע. חידוש נוסף השנה היה בגיוס אנשי רוח, חברה ותקשורת ששיתפו את המשוחחים בזווית האישית שלהם על רצח רבין.
ובכל זאת, אף שהכיכר הייתה מלאה בכ־15 אלף איש, מתוכם כ־1,500 מבוגרים, ואף על פי שבתו של ראש הממשלה המנוח נשאה דברים – האירוע לא זכה לסיקור תקשורתי משמעותי. כשפגשתי בכיכר את תומר שמוקלר, דובר תנועת 'דרור ישראל', הוא סיפר לי שרוב העיתונאים שהוא פנה אליהם אמרו לו ש"האירוע משעמם". מזל שלהובלת מעגלי השיח הוזמנו גם עיתונאים כמו אסף ליברמן ואיילה חסון, שדיווחו למחרת על האירוע. שאר כלי התקשורת העדיפו, כצפוי, לעסוק בסערה שחולל נאומו המתסיס של יונתן בן־ארצי, נכדו של רבין, בטקס הממלכתי בהר הרצל.
פוליטיקאים מכהנים לא נצפו בכיכר ב'אסיפה ישראלית'. בין שהוזמנו ובין שלא, ממילא היה קשה לדמיין אותם משתלבים באווירה המפויסת והמאחדת ששרתה במקום. כיכר רבין של ראשון בערב הייתה רחוקה שנות אור מהכנסת ומהממשלה. אחת התובנות שכיכבה במהלך הערב בכל המעגלים הייתה הצורך "לקחת אחריות על היחד שלנו". כשמשתתפי השיח התבקשו לחתום על מסמך הסכמה על מגילת העצמאות, לא מעטים אמרו שגם אם הם לא מסכימים על כל מילה במגילה, הרצון שלהם לחתום על מסמך שעשוי להוות בסיס לברית ייעוד משותפת, גובר על אי־הנוחות שלהם ממשפט כזה או אחר. האלפים שהיו בכיכר ביום ראשון היו מקימים בקלות ממשלת אחדות.
בינתיים במערכת הפוליטית, חודשיים אחרי בחירות שניות ועל רקע שעון החול המתרוקן בואכה בחירות שלישיות, אף אחד מהמנהיגים לא יורד סנטימטר מהענף שהוא יושב עליו. כולם מדברים על ממשלת אחדות, אבל אף אחד לא מוכן לבצע ויתור משמעותי כדי להקים אותה. מי שניזון רק מכלי התקשורת עלול לחשוב שהמציאות הישראלית משתקפת באותנטיות בכנסת, בממשלה ובמלחמות הטוויטר. מי שמסתובב בשטח יודע שהחברה הישראלית משתקפת הרבה יותר באירועים 'משעממים' כמו האסיפה הישראלית.
לא על השוק לבדו
בשבוע שעבר פרסמו משרדי התקשורת והאוצר מתווה ליישום תשתית הסיבים האופטיים, שאמורים להוות את תשתית העתיד של עולם התקשורת. השימוש בסיבים האופטיים אמור להוות בסיס לדור 5 בתקשורת שיאפשר גלישה אולטרה־מהירה, העתידה להשפיע על תחומים רבים בכלכלה, כולל שוק העבודה. לא מדובר רק בנוחות של הגולש הביתי שיוכל להוריד סרטים מהרשת במהירות שהוא עדיין לא מכיר, אלא גם במידת האפקטיביות של כל גוף כלכלי וציבורי שנזקק לרשת האינטרנט.
הכותרת המרכזית שעלתה מהמתווה, היא ביטול החובה האוניברסלית שמוטלת כיום על בזק לפרוס את התשתית החדשה בכלל המדינה. עד היום בזק, השחקנית המרכזית בשוק, יכלה לשווק לציבור רק מוצרים שיש באפשרותה לשווק לכל אזרחי המדינה. בזק כבר החלה להניח תשתית לסיבים אופטיים, אך מכיוון שלא השתלם לה להשקיע ברישות של כל האזורים, היא הקפיאה את המשך הפרויקט עד להגעה להסדר חדש מול המדינה. עכשיו, אם אכן תקבל פטור מהחובה האוניברסלית, תוכל בזק להמשיך במלאכת הרישות של הסיבים האופטיים, וסביר להניח שתבחר להתמקד באזור המרכז, שם הפריסה משתלמת יותר מבחינה עסקית, בגלל הצפיפות.
המדינה מצידה מעוניינת שהפריסה תתבצע בכל הארץ, ולכן היא מציעה לקיים מכרזים להנחת סיבים אופטיים בשאר האזורים, שיסובסדו באמצעות מס שיוטל על חברות התקשורת עד לסיום הפריסה. באזורים שבזק מתכוונת להניח בהם סיבים, היא תחויב לעשות זאת עד חמש שנים, וההערכות הן שהסיבים האופטיים יגיעו לאזור המרכז תוך שנים בודדות. לפריפריה, לעומת זאת, הם יגיעו בחסדי המתווה המוצע רק בעוד כעשר שנים במקרה הטוב.
יו"ר השלטון המקומי חיים ביבס כבר יצא השבוע נגד המתווה, וטען שהוא מקפח את הפריפריה ומתעלם באופן בוטה מצורכי תושביה. ביבס גם הזהיר שעל פי המתווה המדובר, הגעת הסיבים האופטיים לפריפריה מסתמכת על מימון חיצוני של חברות התקשורת, שאין להעריך את היקפו ואין בו רמת ודאות מוחלטת. במשרד התקשורת ביקשו להרגיע והסבירו שמדובר בהצעה שמונחת כרגע בפני הציבור, כדי לאפשר הצעות לשיפור ולייעול לפני שיגובש מתווה סופי.
סיפור הסיבים האופטיים הוא דוגמה נוספת למגבלות מדיניות השוק החופשי בכל הקשור למרכז ופריפריה. בתחומים כמו בריאות, רווחה וחינוך קל יותר להסביר את מחויבות המדינה לתת שירות שוויוני ככל האפשר לקרוב ולרחוק. אלא שגם בתחומים אחרים, אם לא רוצים שמדינת ישראל תהפוך למדינת גוש דן, אי־אפשר לוותר על הרגולציה. אם המדינה לא תחייב חברות תקשורת לייצר תשתיות שוות ככל הניתן לתושב דימונה כמו לתושב פתח־תקווה, החברות לא יתנדבו לעשות זאת מרצונן הטוב, והפערים בין מרכז לפריפריה יעמיקו.
