היה איזה קטע עם דתיים בניינטיז, שמי שאהב את אביב גפן לרוב עשה זאת בסתר. לי למשל הייתה בבית קסטה עם הכיתוב "אברהם פריד – לקט" ובפנים הסתתרו כל השירים שלו שהקלטתי בחשאי מהרדיו. במשך שנים הייתי בטוחה שאני לבד בעולם, דתייה חסודה שנפלה בקסמו של אביר מחנה השלום, עד הרגע ההוא בטיול השנתי, כשהנהג השמיע את "לילות לבנים" וכל החברות שלי דקלמו בשקט את המילים.
פעם אחת, באקט של התרסה, יצאתי מהארון ובמהלך פעולת שבת לימדתי את החניכות שלי את "שיר תקווה". בסוף הערב ניגש אליי אחד מבוגרי התנועה ואמר לי שהוא לא חושב שבתנועת נוער דתית ראוי ללמד שיר של זמר שמאמין שצריך לכבוש את השלום ולא את השטחים. "אם אתה חושב שלא ראוי לשמוע שירים של אביב גפן", עניתי לו, "מאיפה אתה מכיר כל כך טוב את המילים?"
הייתי ביותר הופעות של אביב גפן מאשר ההורים שלו, אבל מעולם לא האמנתי שהפעם הראשונה שבה אחליף איתו כמה מילים תהיה מחוץ לקו הירוק, ביישוב אלקנה, אחרי סשן משותף שלו עם חנן בן־ארי שהסתיים ב"בואו נצעד לחלום". השורה הבעייתית, אגב, נשארה מחוץ לנאמבר.
והנה הוא עומד לבדו מאחורי הקלעים, בלי אמרגן, כאילו חיכה לי כל השנים שאבוא. טוב, הוא לא באמת חיכה, אבל היה מנומס מכדי לסרב לראש המועצה שהציג אותי בפניו כרחלי ממקור ראשון, ומישהו מאחור הוסיף: "נו, זה העיתון של המתנחלים". אחרי שהסדרתי את נשימתי, כל מה שיצא לי זה "תשמע, הייתי ילדת אור ירח בארון. הסתננתי להופעות שלך בלי שההורים שלי ידעו. ובכל פעם כשהייתי מגיעה תמיד הרגשתי קצת אורחת. כאילו אני לא אמורה להיות שם. כאילו שאני לא הקהל הטבעי שלך. תמיד שאלתי את עצמי אם אי פעם זה ישתנה".
"אין דבר כזה", הוא אמר לי, "אני שמח על כל מי שבא ומוכן לשמוע". וכששאלתי אותו אם הוא לא חשש מתגובות החברים שלו בתעשיית המוזיקה, הוא השיב: "ממש לא. אני נגד חרמות".
הצקצקנים יגידו שהכסף הכריע את האידיאולוגיה. אבל בכל הכבוד, אביב גפן מספיק מסודר כלכלית בשביל לוותר על הכסף של תושבי יו"ש. אני מאמינה שלא הכסף הכריע אותו, אלא הריאליטי. אחרי שנים בכיסא השופט, כשעל הבמה עולה מתנחל אחרי מתנחל וכל אחד מוכשר יותר מהשני, וכל אחד נעים יותר מהשני, וכשלאחר מכן אתה עובד איתם באולפן ומקליט איתם שירים – קורה לך משהו. ההגנות יורדות.
3,000 איש הגיעו להופעה המשותפת שלו עם חנן בן־ארי. הם דקלמו בעל פה את השירים. הם מחאו לו כפיים כשפתח את הערב במילים "שלום אלקנה". הם שאגו בהתלהבות את המילים "יישרפו המגזרים, תשרפו דעות קדומות" כשהשניים ביצעו יחד את "ויקיפדיה". עמדתי בשורה הראשונה יחד עם חברת ילדות, גם היא ילדת אור ירח, ולא היה רגע מרגש מזה. "תראי מה זה", אמרתי לה, "כשאנחנו היינו בגילן לא היו לנו כוכבי מוזיקה. או שהערצת את יעקב שוואקי, או שסגדת בסתר לאביב גפן".
ועכשיו יש לנוער שלנו את הכוכבים שלו. והם, בניגוד לפוליטיקאים, לא חוששים מממשלת אחדות. מה שלא מצליח לקרות בפוליטיקה קורה דרך המוזיקה. שלמה ארצי מארח את ישי ריבו. חנן בן־ארי, נצר למשפחת מתנחלים מקרני שומרון, מארח את אביב גפן – נצר למשפחה של שמאלנים מנהלל.
לזכותו של הימין הדתי ייאמר שרובו המכריע ניחן תמיד ביכולת בריאה להפריד בין יוצרים לעמדות האישיות שלהם. הם יכולים להזדעזע מההתבטאויות של דויד גרוסמן, אבל ספריו ימשיכו לקשט את ארון הספרים שלהם. הם יכולים להיעלב כשאחינועם ניני מחרימה את טקס פרסי אקו"ם בגלל אריאל זילבר, אבל באינספור חתונות דתיות תוכלו לשמוע "בואי כלה". מה שכן התחדש הוא שעכשיו גם בצד השמאלי של המפה התחילו להבין את זה.
אביב גפן, מוקי, עברי לידר – שלושתם הופיעו בשנים האחרונות ביו"ש חרף קולות המצקצקים. קורה כאן משהו עצום. אדיר ממדים. אמנים שמזוהים עם שיא החילוניות והבוהמה חוברים לפייטנים. מזרח ומערב מתלכדים.
תל־אביבים ומתנחלים לוחצים יד. והמוזיקה שיוצאת מההכלאות האלה היא לא פחות מנפלאה. גם אם סצנת החיבורים נולדה מאילוצי השוק הישראלי הקטן, אסור להמעיט בערכה וחשוב להקשיב לקול הפנימי הישראלי הזה. מתחת למעטה האג'נדות אנשים מחפשים את חוף המבטחים שבו הם לא צריכים להיות בתפקיד מצופפי השורות, את חלקת הא־לוהים הקטנה שבה יש רק מוזיקה ובני אדם.
