רוב הציבור בישראל מכיר היום בצורך בממשלת אחדות לאומית. הסיבות המרכזיות להכרה זו הן ארבע – תוצאות מערכת הבחירות האחרונה, המתח הביטחוני בגבולות המדינה בפרט ובמזרח התיכון בכלל, הגירעון הפיננסי הכבד שהמדינה נתונה בו, והרצון להימנע ממערכת בחירות שלישית.
רבים מסכימים שעדיפה ממשלת אחדות לאומית על פני המצב הקיים גם במחיר ויתור מסוים על השקפת עולמם. מתמונת מצב זו עלול להשתמע כי הקמת ממשלת אחדות בעת הזו היא אילוץ ולא בחירה מועדפת. אך לא היא.
כיום, גם אם ניתן היה להקים ממשלה צרה – ממשלה רחבה עדיפה על פניה. ממשלה כזו היא כורח לאומי הנובע מן הצרכים החברתיים-פוליטיים של מדינת ישראל. ממשלה רחבה שכוללת נציגים משני אגפי המתרס הפוליטי חשובה לחברה הישראלית יותר מכל שיקול מדיני או כלכלי.
ממשלה שכוללת נציגים משני מחנות נגדיים אינה תופעה חריגה, ודאי לא בחברות מפולגות, ואיש לא סבור כי הם בלתי דמוקרטיים. ממשלות כאלה קמו לאורך ההיסטוריה הפוליטית של דמוקרטיות מכובדות
לממשלת אחדות לאומית יש גם חסרונות. אם זו אופוזיציה חלשה וחסרת פוטנציאל להחליף את השלטון וכמובן, התחושה של "ממשלת שיתוק לאומי". ובאמת, לא תיתכן קבלת החלטות חד-צדדיות בממשלה כזו, ודאי לא בתחום המפלג ביותר את העם בישראל – עתיד שטחי יהודה ושומרון.
מאידך, נכון לקחת בחשבון שממילא אין כיום אפשרות לפריצת דרך בנושא זה – לא לכיוון של סיפוח ולא לכיוון של פשרה טריטוריאלית – הן מסיבות פנים-פוליטיות הן מסיבות בין-לאומיות. שום ממשלה בישראל לא תשרוד נסיגה חד-צדדית שתכלול את הצורך ליישב מחדש עשרות אלפי מתיישבים, לאחר התהליך הכושל של ההתנתקות. אפילו ממשלת טראמפ לא תאפשר סיפוח.
שורשי הפילוגים בחברה הישראלית מגיעים עד תקופת היישוב. צירי הפילוגים ידועים – דת ומדינה, שטחים ושלום, יהודים וערבים וכו'. אך בעשור האחרון נדמה כי הפילוג העמיק והתגבש סביב ציר מחנאי: ימין דתי-חרדי כנגד שמאל-מרכז חילוני (ליברלי). כמו כן ניכר כי דמותו של בנימין נתניהו עצמו ניצבת במוקד העימות המחנאי והסלידה ההדדית, ובמידה לא מבוטלת יש לנתניהו עצמו חלק ביצירת ובהחרפת העימות.
ממשלה רחבה שכוללת נציגים משני מחנות נגדיים אינה תופעה חריגה, ודאי לא בחברות מפולגות, ואיש לא סבור כי הם בלתי דמוקרטיים. ממשלות כאלה קמו לאורך ההיסטוריה הפוליטית של דמוקרטיות מכובדות כגון הולנד, בלגיה, אוסטריה שלאחר מלחמת העולם השנייה וגרמניה של שנות ה-60' במאה שעברה. בכולן הייתה הממשלה מורכבת מנציגים של שתי המפלגות הגדולות.
רוב התקופה הקשה ביחסי ירושלים-וושינגטון בזמן כהונת אובמה התרחשה כשבישראל כיהנה ממשלה רחבה שהיו שותפות בה מפלגות מן הימין והמרכז. הרכב זה סייע לרה"מ נתניהו לעמוד בהצלחה בתקופה קשה ומאתגרת זו.
בעשורים הראשונים בישראל הורכבו ממשלות רחבות בימי משברים גדולים – לפני מלחמת ששת הימים, בתקופת מלחמת ההתשה ובימי המשבר הכלכלי הגדול בשנות ה-80'.
רוב התקופה הקשה ביחסי ירושלים-וושינגטון בזמן כהונת אובמה התרחשה כשבישראל כיהנה ממשלה רחבה שהיו שותפות בה מפלגות מן הימין והמרכז. הרכב זה סייע לרה"מ נתניהו לעמוד בהצלחה בתקופה קשה ומאתגרת זו.
הניסיון הפוליטי של מדינת ישראל מלמד כי יש סכנה רבה דווקא כאשר הממשלה הומוגנית מדי, הממשלה שקמה לאחר בחירות 1992 כמעט הסתיימה במלחמת אחים וכן להיפך, הממשלה הלאומית-דתית שקמה לאחר בחירות 2015 עוררה עוינות שהזכירה את שנות ה-90', ולעוינות זו יש חלק ניכר בהקמתה ובהישגיה האלקטורליים של מפלגת כחול לבן, בעצמה קואליציית-נגד לשלטון נתניהו.
הדרך הנכונה ליציאה מן המצר היא הקמת ממשלת שותפות לאומית, ולו רק לתקופת מעבר, שתתמודד עם האיומים המידיים בתחומי הביטחון, הכלכלה והמשפט שמדינת ישראל ניצבת בפניהן. אולם גם לאחר זאת, במציאות הקיימת, יש להימנע מממשלות הומוגניות או צרות מדי.
פרופ' שמואל סנדלר הוא נשיא מכללת אמונה אפרתה בירושלים
