לא פחות מ־18 סיבות היו לרוז אדלר, בת 21 מהאפר־ווסט־סייד של מנהטן, להתחתן ב־6 באפריל 1944 עם סטנלי פרגוסון בן השלושים מניו־ג׳רזי. הוא היה חברה הטוב ביותר; היא הייתה כבר בת 21; נישואי שידוך אינם בהכרח דבר רע; פנטזיות על ״אהבה גדולה״ הן לכל היותר קיטש של רווקות; אין בסטנלי דבר מעצבן במיוחד; הוא אוהב אותה; הוא לא שולל שתמשיך לעבוד ולפרנס את עצמה גם אחרי החתונה; הגיעה השעה שתעזוב את בית הוריה; אם תתחתן תקדים את חברתה הטובה ביותר, לראשונה בחייהן; אין אף אחד אחר באופק; ועוד ועוד.
הסיבה האחרונה הייתה שנכון שהיא לא אוהבת אותו, אבל הוא אוהב אותה עד מאוד, ואולי די בכך כדי להתחיל. אבל הסיבה האחת לפניה הייתה כדלקמן: היא וסטנלי יהודים. לשניהם אין שום עניין להיות דתיים באופן פעיל או להישבע אמונים לא־לוהים, וחייהם המשותפים לא יהיו משועבדים לטקסים ואמונות טפלות – מלבד מתנות בחנוכה, מצות וארבע קושיות פעם בשנה, באביב, וברית מילה לבן, אם ייוולד להם אי פעם בן.
סטנלי ורוז פרגוסון הם הוריו של ארצ׳י פרגוסון, גיבור ״4321״ – ספרו החדש והמונומנטלי של אחד מגדולי הסופרים היהודים החיים בארה״ב, פול אוסטר. את רשימת המכולת המצחיקה־מרירה של רוז אדלר אני קורא בעודי יושב במטוס שהמריא מניו־יורק וינחת עוד מעט במישיגן. משם אצא לסיור קמפוסים ברחבי המערב התיכון האמריקני, ביוזמת ארגון הסטודנטים הפרו־ציוני SSI־Movement. הסיור מרתק, ועוסק בסוגיות הקשורות להתרחבות תנועת ה־BDS באוניברסיטאות ובקולג׳ים ברחבי ארה״ב. כתבה על כך תתפרסם בקרוב בעיתון זה.
אבל הייתה זו גם הזדמנות מצוינת בשבילי לפגוש לא מעט סטודנטים ובוגרים יהודים, ילדי דור המילניום שגדלו באזורים דלילי יהודים יחסית במרכזה של אמריקה, ועומדים להתחיל בקרוב את החיים האמיתיים כבעלי משפחות. רציתי לשמוע ממקור ראשון – ולא דרך המתווכים הקבועים והמוכרים, שלרוב יהיו ארגונים בעלי אג׳נדה חברתית־פוליטית מובהקת – מהו עתידו היהודי של הדור הזה. האם משפחה יהודית היא בכלל עניין דרמטי בשבילם, ואם כן, מהי מבחינתם ההגדרה של משפחה כזו.
בשנים שעלילת ״4321״ מתחוללת בהן, שיעור ההתבוללות בקרב יהודי ארה״ב עמד על פחות מ־17 אחוזים. זה היה המצב עד שנות ה-70 של המאה הקודמת, ומאז החל שיעור ההתבוללות לנסוק באופן מבהיל. הנתונים כיום מדברים על ממוצע של 58 אחוזי התבוללות, שהולכים ועולים ככל שמתרחקים מהאורתודוקסיה לכיוון הקונסרבטיבים, הרפורמים והבלתי־מוגדרים. שלוש הקבוצות האלו כוללות את הרוב המכריע של יהודי אמריקה; רק כעשירית מיהודי ארה״ב הם אורתודוקסים.
הדבר המשמח הוא שכן, הנושא בהחלט מעסיק אותם. צעירים יהודים וצעירות יהודיות מכל הזרמים מודעים לשיעורי ההתבוללות, ולא מתחמקים מלדבר עליהם. ואמריקנים הם הרי המומחים מספר אחת בעולם בהתחמקות אלגנטית מנושא שאינם רוצים לדבר עליו.
חלקם מפנים אצבע – לאו דווקא מאשימה – לחינוך שקיבלו. ליברליות ואהבת אדם באשר הוא אדם, לימודים ארוכי שנים עם גויים וגויות שהפכו לחבריהם הטובים ביותר, ואז לאהבת חייהם, שלפתע פתאום לא מסתדרת להורים או לסבים ולסבתות עם שיוכם האתני. זה מוזר, הם אומרים, אי אפשר לדרוש מאיתנו בגיל 22 לחתוך מכל מה שחינכתם אליו עד עכשיו.
יש מי שבאים בטענות להיצע. המערב התיכון אינו ניו־יורק, ועד שכבר נפגשנו עם יהודייה נחמדה התברר שהיא לא בדיוק בתת־הזרם ״הנכון״, ושוב אנחנו מקבלים עין עקומה מהסביבה. מה אנחנו עושים, אתה שואל? מחליטים לצאת עם כל מי שאפשר, ואם היחסים יתפתחו נבקש מבני הזוג להתגייר. האופציה הזו, של גיור בני הזוג, נשמעת כיום באמריקה כאחד הפתרונות המבריקים לבעיית ההתבוללות. הנה כי כן, לא רק שהשוק כולו נפתח בפנינו, בסופו של תהליך אנחנו עוד מוסיפים לעם היהודי חבר או חברה חדשים ומפתיעים, שאמנם לא באו בשם ההארה הרוחנית אלא כמחווה לבני זוגם שמבחינתם לא תעלה ולא תוריד – ובכל זאת הרווחנו פעמיים, הלא כן?
קשה להתווכח עם הצעירים והצעירות הללו. גם לא צריך. חשוב שנבין שלנו, כאן בישראל, אין דרך אפילו להתחיל להבין את הדילמות והקשיים שבפני צעירים יהודים אמריקנים, ודאי באזורים שבהם בן זוג יהודי הוא מצרך מבוקש ונדיר, כמעט כמו חמאה בישראל.
אבל כן אפשר להקשיב ולהיות אמפתי. שאלתי אותם מה לדעתם החברה היהודית בישראל יכולה או צריכה לעשות כדי לסייע להם, האם הם בכלל חושבים שהם צריכים עזרה. באופן שהפתיע אותי מעט, רובם המוחלט אמרו שכן, למדינת ישראל יש תפקיד ויש לה מה לעשות בנוגע להתבוללות באמריקה. אם לתמצת את מה ששמעתי לשלושה משפטים קצרים, הם יהיו אלה. 1. קודם הכירו אותנו. התרבות כאן שונה, והכרזות על ״שואה חדשה״ לא מסייעות אלא רק גורמות לכולם להתבצר בעמדתם. 2. הראו שאכפת לכם, כל אחד בדרכו. 3. משפט שאמר לי סטודנט יהודי צעיר אך חכם וחד באוניברסיטת אילינוי: "היו הרבי מלובביץ' בלב ונתן שרנסקי בראש".
ביקשתי הסבר. ״חב״ד נותנים לנו את התחושה שכל יהודי אהוב באותה המידה", הוא הסביר, "פעילות ציונית וקשר הדוק ורצוף עם ישראל נותנים לנו את ההרגשה שיש לנו בית מעבר לים, משהו ששווה להילחם בעבורו. שילוב של שני הדברים האלה הוא תעודת הביטוח הטובה ביותר לכך שאני וחבריי נקים משפחה יהודית למרות כל האתגרים״.
שאלתי אותו אם הוא קרא את ״4321״. ברור, הוא אמר, וחתם בחיוך: ״אני רוצה שעובדת יהדותה של מישהי תהיה הראשונה ברשימת הסיבות להתחתן איתה, לא מספר 17 מתוך 18״.
