אתם זוכרים מה היה פעם פעם לפני הרבה שנים בפתח הקיץ, כשהתחילו לצוץ אייטמים על אפשרות לבחירות חוזרות כי לא בטוח שנתניהו יצליח להרכיב ממשלה? בהתחלה גיחכנו בלב, ואחר כך זה איכשהו התחיל להתיישב על האוזניים כאילו זה דבר שהגיוני לעשות למדינה, ואז העניין הפך למציאות, ובסוף, בתחילת ספטמבר, הלכנו כמו ילדים טובים לקלפי.
שוב. תוך פחות מחצי שנה. זוכרים, נכון? זה לא באמת היה כל כך מזמן. סתם קפצה עלינו זקנה בחודשים האחרונים בשל הסחבת הפוליטית הזו, וסתם עוד שכבת ציניות אחת התלבשה על הפנים שלנו. כי אנחנו פחות ופחות מאמינים. הופכים לאפאתיים יותר ויותר. והאמת היא שקיץ 2019 לא היה מזמן כל כך, אבל שערות שיבה נשזרו בשערנו, כי פשוט התעייפנו מהם. מהמנהיגים שלנו.
הם הולכים ומעמיקים את הפלונטר של עצמם ואנחנו הולכים ומתרחקים מהם. אני פותחת טלוויזיה ורואה את נתניהו או גנץ או שקד מדברים ואני שומעת בגה בגה. והם מדברים בלהט ובנחישות ובאסרטיביות, ואני לא מצליחה לקרוא את העיניים שלה. ואני מחברת אות לאות ומילה למילה בשקופיות שהכינו לכבודנו מערכות החדשות, ואני קוראת בגה בגה.
ואני פותחת רדיו ושומעת בגה בגה. הם מדברים עברית אבל אני לא מצליחה להבין. אל מי הם מדברים? למי הם פונים? האם הם עוד מצליחים לראות בנו אנשים או שהם רואים בנו ערמת פתקים פוטנציאליים שמשלשלים לקלפי? האם הם זוכרים שלפני שאנחנו מנדטים אנחנו סתם עם, סגולה או לא סגולה, זה לא העניין, סתם עם שרוצה שתהיה לו ממשלה מתפקדת, ומנהיגים שאפשר לדמיין שאפשר לסמוך עליהם?
ואנחנו רוצים לישון, כל כך התעייפנו. אנחנו בסך הכול רוצים לשקוע לשינה מתוקה ונטולת סיוטים. לדעת שבסופה נקום ליום חדש. אבל אפילו התענוג הפשוט וההכרחי הזה, נלקח מאיתנו. אנחנו מפחדים שנירדם על המשמר ונתעורר שוב ושוב אל אותו סיוט. שנגזר עלינו לחיות במערכת בחירות אינסופית. כולנו יודעים כמה מעייף לא לעשות שום דבר ולא להתקדם לשום מקום. כי יש איזו משקולת נוראית על הנפש שאין לה גוף וצורה אבל היא ממשית יותר מכל מה שממשות יכולה להיות ממשית.
פתקים בתום יום ההצבעה. צילום: אבישג שאר-ישובאנחנו כל כך רחוקים מלחיות את החיים האמיתיים שלנו כהשתקפות של הפוליטיקה שלנו. אבל המערכת הפוליטית מתעקשת לנסות להפוך אותנו לחד־ממדיים. השתתפתי בליל הושענא רבה באירוע שקראו לו 'מעורבבים', וכמוני השתתפו עוד גברים ונשים על הרצף הדתי־חילוני. נאמר שם שאף אחד לא חי רק עם תכונות של סט ערכים אחד של ימין (סמכות, ציות למנהיג, היררכיה, שמרנות, מסורתיות) או שמאל (שוויון, ליברליזם, רפורמה). ד"ר יאיר כספי שהנחה את הפאנל אמר כך: צאו וראו איך נראה השמאל בעשר השנים שבהן הוא אוכל ובולס ויורק את מנהיגיו לתיאבון; שמכיוון שכולם שווים בו, לא יכול לצמוח בו מנהיג. וצאו וראו כיצד נראה הימין, שגם אם נראה שאולי אולי אפשר ונכון להחליף מנהיג אחרי עשר שנים, ועוד אחד שנמצא בלב סאגה משפטית, זה פשוט נראה בלתי מציאותי.
אבל אף אחד לא חי את החיים האישיים שלו רק עם סט ערכים אחד. אנחנו מערבבים. חצילים זה דבר טעים כן? אבל אי אפשר לחיות רק מחצילים. אנחנו מגוונים ואוכלים גם חומוס, קצת זכויות הפרט וקצת מסורת, קצת מפה וקצת משם, בעוד המערכת הפוליטית מבקשת שנשמור אמונים רק לטעם אחד. ימין או שמאל, הלנו אם לצרינו. ונכון שאפשר לעשות מחצילים מוסקה וחציל במיונז וחציל על האש, אבל זה עדיין משעמם וגם לא מזין מספיק.
לא סתם המערכת הפוליטית נכנסה לכזה פלונטר. הפוליטיקה הישראלית מתפרנסת בשנים האחרונות מהעמקת השסעים ומזריית פחד. מהעצמת הטעם האחד. שוב ושוב חוזרים המנהיגים לחתכים השורפים של החברה הישראלית ומבקשים להעמיק אותם. הם כבר חשבו שקיבלנו צורה של פתק, אז הם לא ממש שמים לב למה שהם עושים. הם מתפרנסים מהפחדים שלנו. הם מחטטים בהם בזכוכיות. אבל את החיים שלנו אנחנו לא חיים ככה. החיים מורכבים יותר ויפים יותר. ברוך השם. ומכיוון שאנחנו לא ההשתקפות של הפוליטיקה שלנו, הפוליטיקה שלנו צריכה ללמוד להיות ההשתקפות שלנו. לצאת מאיצטגנינותה ולדבר בשפה אחרת שיש בה מקום לחיבור ושותפות ולא כסיסמאות בחירות, כחיים אמיתיים.
יש פה עניין מבלבל. מצד אחד אם אומרים דברים כמה פעמים, כלומר אם למשל מטפטפים לנו בכל מיני אייטמים בתקשורת שיש אפשרות לבחירות שלישיות, בהתחלה, בדיוק כמו בקיץ הרחוק ההוא של 2019, זה נשמע מופרך, אבל אז אנחנו מתרגלים. האנושות היא דבר סתגלן. סתגלן מדי. לאורך ההיסטוריה האנושית התרגלנו גם לזוועות זוועתיות הרבה יותר. כמו רציחות המוניות או שוביניזם.
כתרופת־נגד לסתגלנות אני רושמת לכם רצפט: לקחת את הביטוי הגס "בחירות שלישיות" ולגרגר אותו בגרון עם מי מלח עשרות פעמים ברצף. כפול שלוש פעמים ביום. סמכו עליי. כשאומרים מילה המון פעמים היא מתרחקת מאיתנו ונשמעת מוזרה מאוד. נשאר ממנה רק רצף הברות חסר פשר. היא מאבדת את המשמעות שלה. בגה בגה.
כי יש דברים שאסור להסתגל אליהם. אין שום סיבה בעולם שנקבל כגזרת גורל הליכה לבחירות חוזרות. במדינה שאין בה מבוגרים אחראים, ורק אגואים חשופי חזה מהלכים, אנחנו חייבים לשדר להם מסר ברור. פרק ראשון בהלכות חינוך הוא להציב גבולות לילדים מבולבלים. הם משוועים לכך. הם יודו לנו על זה כשיגדלו. מבחינתי נכתוב את זה בלוגו־בחירות ונשים נקודה אדומה שאומרת שאין אפשרות שהמסר שלנו ישתמע לשתי פנים (או לשלוש). אנחנו לא הולכים לבחירות שלישיות. אנחנו לא נותנים לכם אשראי לרוקן את הקופה הציבורית. אנחנו גם לא נגיע לקלפי. אתם תישארו עם הפנטזיה המדומיינת שלכם על ערמות פתקים עם אותיות. אבל אנחנו אנשים והדעות שלנו לא הולכות להשתנות מן הקצה אל הקצה בעוד שלושה חודשים. אנחנו נישאר אותם אנשים רגילים שרוצים לחיות את חייהם, בלי שפוליטיקאים ישאבו את כספנו ושאר רוחנו. ברור?
