לפני שנה בערך, הגעתי ליום צילום באחת מהאוניברסיטאות הגדולות והמכובדות בישראל, וביחד עם צוות הצילום שלי, שכלל ארבעה אנשים נוספים, נכנסתי להרצאה אחת, בקורס חובה אחד, של פרופסורית מכובדת אחת, שעמדה מול מאות סטודנטים ודיברה. אודה ולא אבוש, הגעתי לשיעור הזה כדי לתעד את המצב החמור של האקדמיה בישראל. את הרמה של השיעורים, את יכולות הקשב של התלמידים, ואת העובדה הפשוטה שלאף אחד מהנוכחים בחדר, לרבות המרצה, לרבות התלמידים כולם, לאף אחד לא אכפת מהשיעור הזה. לפני שנכנסנו לשיעור אמרתי לצוות הצילום שלי שצריך להיות סבלניים, בטח ייקח לתלמידים מלא זמן עד שהם יתחילו לגלוש בפייסבוק, בטח תיקח להם חצי שעה עד שאחד מהם יירדם. הרי הם יודעים שהם מצולמים עכשיו, הם בטח יעשו כאילו הם סטודנטים.
אבל בתוך כמה שניות הבנתי לתדהמתי שיום הצילום הזה הולך להיות קצר, יעיל ותכליתי. הסטודנטים אפילו לא חיכו שהמרצה תפתח את המצגת. בלי להתבלבל ובלי להתבייש ובלי להסתיר כלום, הם שקעו בפלאפונים שלהם, במחשבים שלהם ובכיסאות הנוחים של האודיטוריום, וניתקו את עצמם מהשיעור באופן מוחלט. היו כאלה ששיחקו פוקר בפלאפון, היו כאלה שרעננו את הפייסבוק, היו כאלה שחיפשו מתכונים ללביבות בטטה, והייתה אחת שצפתה בסרט סטפ אפ שתיים! בלי סאונד! באמצע השיעור! בחיים שלי לא ראיתי דבר חצוף כזה.
והדבר הכי מדהים בכל הביזיון הזה שהתרחש מולי, היה שגם המרצה נראתה כאילו שהשיעור לא מעניין אותה בכלל. היא בקושי הסתכלה על התלמידים שישבו מולה, השקופיות רצו, והמילים יצאו לה מהפה, אבל לא ראיתי אצלה שום מאמץ לעניין את הסטודנטים, להפעיל אותם, לעורר אותם, או להנגיש עבורם את החומר. איזו סיבה יש לה להנגיש עבורם את החומר, הם ממילא לא מקשיבים, וממילא, כמה ימים לפני הבחינה המסכמת, כולם ישננו את הסיכומים המשמימים, ואז יפלטו אותם על הדף, כדי לשכוח מהם, כדי לקבל עוד כמה נקודות זכות, שיקרבו אותם אל התואר הזה, שאליו הם כל כך מייחלים.
*
אני אכתוב את זה רגע בפשטות. האקדמיה בישראל בפשיטת רגל מוחלטת. כמות הסטודנטים המטורפת והמאבק הפרוע על כל ראש וראש הפכו עם השנים את המוסדות האקדמיים, אוניברסיטאות ומכללות כאחד, לרשת קורים סבוכה של שקרים ומזימות. שקרים כמו, אם תבוא ללמוד אצלנו תמצא עבודה בקלות. שקרים כמו, למעלה משמונים אחוז מבוגרינו עובדים בתחום. שקרים כמו, אם תלמד עסקים באסיה, יהיו לך הכלים כדי לעשות עסקים באסיה. שקרים כמו, אצלנו המרצים הטובים ביותר.
ולגבי המזימות. כשמוסד אקדמי מציע מסלול לימודים עם שם מפוצץ, זה בדרך כלל עובד ככה. הם בונים "תוכנית לימודים ייחודית" שבפועל מצרפת את הסטודנטים שנרשמו לתוכנית לכל מיני קורסים קיימים, בחוגים קיימים, ואז ממנה פרופסור מכובד להיות "ראש התוכנית", ואז חוגגת על הכסף של הסטודנטים הפראיירים שנרשמו אליה.
אני כותב כאן מילים קשות, אבל אני עומד מאחוריהן. הטרגדיה הזו חייבת להסתיים. הבעיה באקדמיה כל כך עמוקה, וכל כך מושרשת, וכל כך עצובה, שהסטודנטים, שיושבים בשיעור ומחפשים מתכונים ללביבות בטטה – בכלל לא מרגישים שיש כאן בעיה. כל כך הרבה כסף נשפך, כל כך הרבה זמן נשפך, הסטודנטים לא רוצים ללמוד, המרצים לא רוצים ללמד, התארים לא שווים כלום, והכסף הטרי והחם זורם אל המוסדות, שממשיכים להניע את המעגל הזה, של השקרים והמזימות, ביתר שאת.
*
רוב הסטודנטים קולטים את השקר בתחילת השנה השנייה ללימודים. את השנה הראשונה הם מעבירים בהלם ובמבוכה אל מול המערכת המשומנת והמסואבת, ובאמצע השנה השנייה, אחרי שהם כבר קלטו שההבטחות העסיסיות שהרעיפו עליהם היו ריקות מתוכן, הם כבר אומרים לעצמם, נו, עוד שנה וחצי זה נגמר, ואני אצא מכאן עם תואר, וההורים שלי יהיו מרוצים, וככה הם צוברים תארים, בטיפשות, בתמימות, בחוסר אחריות. תואר ראשון, ולפעמים גם תואר שני, ולפעמים גם תואר שני נוסף. זה רק יום בשבוע, אומרים להם באוניברסיטה, וזה יהיה קל, בוא, בוא תשלם לנו קצת ונסתדר.
וחשוב לי להדגיש שאני לא נגד האוניברסיטה, חלילה. להפך, אני בעצמי סטודנט לתואר שני בחוג לספרות, ואני נהנה מהשיעורים, וקורא את המאמרים, וכותב את העבודות בהתרגשות, ואוהב מאוד את המרצים שלי. ואני יודע שיש באקדמיה מחוזות שלמים שבהם הלימודים נראים אחרת ממה שתיארתי כאן, ויש בה גם פינות נדירות שבהן באמת יש קשר בין הלימודים לבין שוק התעסוקה, ויש בה גם מרצים טובים, וסטודנטים מסורים. אני יודע את כל זה, ובכל זאת, אני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי כאן. בלונג שוט, האקדמיה מסחרה את עצמה לדעת ורוקנה את עצמה מתוכן. הפער בין מחלקות השיווק החלקלקות לבין מה שמתרחש בחוגים ובשיעורים הוא פער בלתי נתפס, והסטודנטים משלמים את המחיר.
*
יום יבוא וההורים המעיקים יפסיקו ללחוץ על הילדים שלהם שילמדו משהו, אולי הם בכלל לא צריכים ללמוד. יום יבוא והמעסיקים הלחוצים יפסיקו לדרוש "תואר ראשון" כתנאי סף לעובדים שלהם, ויתחילו להתמקד ביכולות האישיות ובניסיון שלהם, שהרי זה מה שבאמת חשוב. יום יבוא וראשי האקדמיה יכבדו את המרצים שלהם ואת הסטודנטים שלהם, ולא ישתמשו בהם ככלי משחק במרדף האינסופי שלהם אחרי המזומנים. יום יבוא ומערכות השיעורים יוקדשו לתוכן, לידע, ולא לנוכחות ולמבחנים. יום יבוא וזה יקרה, אתם תראו, זה יקרה די בקרוב, זאת דעתי לפחות. האקדמיה בישראל בפשיטת רגל מוחלטת, החגיגה הזו נמשכת ונמשכת, וחבל, כל כך חבל. בשביל מתכון טוב ללביבות בטטה לא צריך לשרוף שלוש שנים.
