אתחיל מהסוף: אני ימנית. הצבעתי למפלגות ימין. גרה בהתנחלות. מאמינה בזכותי לחיות שם. בעד ריסון כוחו של בג"ץ. נגד הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. כל הסט הימני המקובל. ועדיין – התסריט שבו גנץ מקים ממשלה לא מעורר בי פלצות. אם להיות כנה עד הסוף – אני אפילו קצת מייחלת לו, ולא מפני שאני סבורה שבני גנץ יהיה ראש ממשלה טוב.
לאחרונה התברר לי שאני לא לבד. בסביבתי הימנית נשמעים חרישית יותר ויותר אנשים שהמחשבה על גנץ כראש ממשלה ברוטציה עם נתניהו ואפילו בלעדיו לא מרתיעה אותם. הם טוענים שכהונה קצרה שלו תעשה טוב לחברה הישראלית.
מה השתנה פתאום? אין לי תשובה. אבל לפני כמה שבועות, כאשר יצאתי מהסרט "ימים נוראים" שמתאר את ימי אוסלו ואת האירועים שהובילו לרצח רבין, התחדדה לי שאלה אחרת. "תגידי", אמרתי לחברה הפסיכולוגית שהצטרפה אליי, "את חושבת שרצח רבין יכול לחזור על עצמו? האם קיים סיכוי שתיטרף דעתו של אחד מפעילי השמאל הקיצוני והוא יחליט לבצע התנקשות פוליטית?"
"השאלה היא לא האם קיימים משוגעים בשמאל", השיבה החברה, "משוגעים יש בכל מקום. מה שמעניין יותר הוא לבחון מה מפעיל אותם. איזה מרכיב בחייה של חברה גורם לקיצוניים שבה לקום ולשבור את הכלים".
מה מעורר את הפסיכופתים? זו התמה שעומדת מאחורי המותחן הפסיכולוגי "ג'וקר", המציג את הסיפור מאחורי אויבו המושבע של באטמן. לא במקרה הרשת משתוללת סביב הסרט הזה. ג'וקר הוא סיפור על חורבנה של חברה. קומיקאי כושל שהסביבה מתעמרת בו מאבד את אמונו במערכת החוק והופך לפסיכופת מסוכן ופורע חוק. הוא סוחף אחריו את כל חלכאי ונדכאי גות'אם סיטי. הבמאי טוד פיליפס מעביר את צופיו בכל תחנות חייו של הליצן המשתגע, עד שהם מוצאים את עצמם כמעט מזדהים איתו. כאשר ציבור נרמס ונדחק אל הקצה, מציע פיליפס, הוא משווע לאיזה מטורף שיושיע אותו. ובעולם חסר חמלה שבו העשירים מנצחים את העניים והחזקים מתנשאים על החלשים, האפשרויות שעומדות בפני הצד המובס מסתכמות לכאורה באחת: להפוך לאנרכיסט ולייצר מהפכה אזרחית אלימה.
הייתי רק בכיתה ז' בימי רבין, ואני עדיין זוכרת את האווירה ברחובות. את הניצחון של העבודה ברוב זעום. את הזחיחות של מחנה השלום שהרגיש ש"עכשיו תורו". את תוכנית אוסלו שעברה על חודו של קול ובתכסיסים פוליטיים, ובעיקר את ההרגשה שאף אחד לא סופר אותך, למרות שאת חלק מציבור גדול מאוד של מפסידים. "ימים נוראים" הוא סרט שמעביר היטב את המתח החברתי והפוליטי של אותם ימים.
מהו הדבר ששומר על אמונו של המצביע במערכת הפוליטית? התקווה, ולו הקלושה, שביכולתו לנצח. ואם לא לנצח – לפחות להפסיד בכבוד. כדי שהתקווה הזו תישמר נדרשת איזו נדיבות של מנצח
גם היום, יש מי שחשים באזעקת אמת. "אצלנו עשו כבר מסיבת סיום לדמוקרטיה", כתב לי אחד מחבריי השמאלנים בבחירות האחרונות. בהתחלה חשבתי שהוא צוחק, אבל הוא היה רציני מאוד. אני יכולה כמובן לחשוב שהוא מגזים, אבל הוא נמנה עם קבוצה הולכת וגדלה של אנשים שחשים שהמדינה סוגרת עליהם. על פי תפיסתם, ישראל המשוסעת מדרדרת את עצמה אל פי תהום, וגם אם זה לא נכון, זה לא באמת משנה – ככה הם מרגישים.
נתניהו הוא כמו מכבי ת"א בכדורסל של שנות התשעים. ניצחונותיו הבלתי פוסקים הרסו את הליגה שנקראת "פוליטיקה". הרי מהו הדבר ששומר על אמונו של המצביע במערכת הפוליטית? התקווה, ולו הקלושה, שביכולתו לנצח. ואם לא לנצח – לפחות להפסיד בכבוד. בשביל שהתקווה הזו תישמר נדרשת איזו נדיבות של מנצחים. יש משמעות גדולה לדרך שבה הצד המנצח מתייחס לצד המובס. האם הוא עושה לו מקום בחברה כמפסיד או מפנה אליו אצבע משולשת. המציאות הנוכחית שנוצרה הותירה ציבור גדול מאוד של מפסידים שמרגישים לא רק מחוסרי ייצוג בפוליטיקה, אלא גם נלעגים על ידי היריב. המספרים התחלקו באופן המדויק שלא מאפשר אלא הקמת ממשלה שתאחד בין שני המחנות. חוכמת ההמון, בלי להתכוון יותר מדי, הכריעה את מה שנחוץ להישרדותו החברתית.
אפשר להתפייט שעות על יתרונותיו של נתניהו כראש ממשלה. אבל החברה הישראלית – יכול להיות שהיא דווקא זקוקה לאיזה גנץ. לא בגלל כישרונותיו, שכרגע די מוטלים בספק. בגלל הציבור שמשווע להתאחד מחדש. בגלל הצורך של חלקים נרחבים בישראל לחוות איזה ניצחון, ולו קטן, שיחזיר להם את האמון במשחק כולו.
rachelm@makorrishon.co.il
