במוצאי שבת התפרסמו בתוכנית 'המקור' חלקים מהקלטות נתניהו־מוזס. הרשתות געשו ורבים מאנשי התקשורת והמשפטים הביעו עמדה טהרנית מובהקת, שמדובר ב"שחיתות" – אם לא במובן הפלילי, אז ללא כל ספק במובן הציבורי.
לטהרנים יש בעיני עצמם יתרון מוסרי. גם אם בדרך כלל הם חסרים טיעונים טובים, הכרת המציאות או ידע מיוחד, הם מתדיינים באמצעות שלל התאנפפויות צדקניות לצד טון מזועזע מכל עמדה שונה, ובוודאי מהרעיון שמותר לאנשים לקדם את האינטרסים העצמיים שלהם, ואין בכך כל פסול, חוקית או ציבורית.
בהערת אגב נזכיר סוד גלוי: בבחינה קרובה הטהרנים מתגלים בדרך כלל כחסרי יתרון מוסרי מיוחד. למשל, עיתונאים ואנשי משפט רבים בטוחים שהם אמות המידה למוסר ולהתנהלות ראויה. והנה, מי יכול להכחיש שגם מבט חטוף על עולם התקשורת, הפרקליטות והייעוץ המשפטי חושף מאחורי המוסרנות הגואה אוסף גדוש של אינטרסים, מלווה בשפע צביעות ומוסר כפול?
נשוב להקלטות. לפחות במה שפורסם, קשה להבין מה בהקלטות של נתניהו ומוזס הוא פלילי – משני הצדדים. מוזס הוא בעל עסק פרטי שעוסק בלובי (שתדלנות) מול פוליטיקאי. כל מי שעושה לובי למשהו, מציג תנאי התנהגותי: אם תפעל לטובת העניין שאני מקדם, אתמוך בך, אם לא, אתנגד לך. אין כאן שום דבר מיוחד, וכל ארגון, הן פרטי והן מדינתי, כולל בתקשורת ובעולם המשפט – עוסק בשתדלנות דומה.
היו שסברו שמוזס ונתניהו מאיימים זה על זה בהקלטות, והדבר לא ראוי. שמא כאן נעוצה העבירה? אמנם, לא נעים לראות אדם שמבטיח להשקיע את הונו ומרצו כדי להילחם באדם אחר. אבל השאלה איננה מה נעים ומה לא, אלא מה אומר החוק.
במקרה זה החוק ברור למדי. איום מתייחס ל"פגיעה שלא כדין" בגוף, בחֵירות, בנכסים, בשם הטוב או בפרנסה. המילים החשובות כאן הן "פגיעה שלא כדין". כל עוד מוזס (או נתניהו) לא פועלים בניגוד לדין, כלומר, לא מוציאים דיבה, פוגעים פיזית בגוף או ברכוש וכדומה, מותר להם לעשות כרצונם, כולל למוזס להשתמש בעיתונו כדי לתמוך בכל פוליטיקאי שהוא רוצה או להתנגד לו, ולנתניהו להשיב מאבק לכלי תקשורת עוין.
מכיוון שהחוק בעניין ברור יחסית, מוזס ונתניהו לא נאשמים באיומים. הבעיה היא שבישראל ישנם חוקים אחרים, שמנוסחים באופן עמום ורחב מאוד, שאפשר לפרש ולהטות לכל כיוון. שלא במפתיע, אלו הם בדיוק החוקים שבהם מאשימים את ראש הממשלה בתיקים השונים: מִרמה והפרת אמונים וקבלת שוחד.
בחוק מוגדרות מרמה והפרת אמונים כמצב שבו "עובד הציבור עושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד". זהו נוסח חסר פשר וגדר. מהי מרמה, אמונים של מי מפרים, מהן הפעולות הרלוונטיות? החוק לא מסביר. בנוסח הזה כל דבר יכול להיחשב מרמה או הפרת אמונים, וההחלטה מה מהווה עבירה, החלטה החשובה מאין כמותה, נשארת להכרעתם השרירותית של פרקליטים ושופטים.
מהסובייקטיבי לסלקטיבי
ממש באותו אופן גם שוחד בישראל יכול להיות כל דבר בעולם: "כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת", אומר החוק, וגם התמורה מוגדרת באופן רחב עד אין קץ. וכך, כל חקירת איש ציבור, שכמו כל אדם נותן ומקבל טובות הנאה שונות ורבות, יכולה להפוך לטענה תקדימית שאולי הפעם מדובר במרמה, הפרת אמונים, שוחד או מתן תמורה. הכול תלוי בשרירות הדעת של הפרקליט והשופט.
באמצעות העמימות הזו צברו הגורמים המשפטיים בישראל שררה בדרגות שאין להן מקבילה בעולם המערבי, כולל, ואולי בעיקר, בכל הנוגע לאכיפה ביחס לגורמי השלטון הנבחרים. הכוח המשטרי העצום הזה, שאין עליו פיקוח ואין לו רסן, השחית ומשחית את מערכות האכיפה, כפי שראינו רק השבוע בחקירתם של יועצי ראש הממשלה הקרובים יונתן אוריך ועופר גולן, בהחרמת הטלפונים שלהם, ואם הפרסומים בעניין נכונים, חיטוט לא חוקי בתוכניהם, וכל זה באמתלה הקלושה של הטרדת עד.
העמימות החוקית עומדת בלב האכיפה הבררנית שחווה הימין. הכוח הלא מוגבל שהיא מעניקה לפרקליט ולשופט, הופך את ההחלטות המשפטיות לעניין סובייקטיבי – ומהסובייקטיבי מגיע הסלקטיבי. הכול נעשה בכסות של חוקיות, אך בפועל תלוי בנטיות ליבם של המשפטנים, שמתרצים מדוע יש לשמור בקפדנות על זכויותיו של אחד, בזמן שמפקיעים אותן מאחר.
אבל העיקר איננו העמימות, שהיא אמצעי משפטי, אלא הטהרנות. מפני שהטהרנות היא העומדת בלב ההצדקה האידיאולוגית לשלטון המשפטנים. בלב האקטיביזם המשפטי עומדת גבהות הלב, שלפיה מוטב לנו להחליף את ממשלת הפוליטיקאים האינטרסנטים, שעומדים לכאורה תמיד על סף שחיתות, במלאכים משפטיים צחורי כנפיים, ברוכי בינה ומוסר.
נפלא ממש. הבעיה מתחילה כאשר בשם אותה טהרנות מקבלים גופים לא נבחרים כוח מדינתי, משליטים עלינו את משטרם הערכי הסובייקטיבי, ומעקרים מתוׂכן את ריבונות העם, המתבטאת בחופש הבחירה הדמוקרטית שלו.
כולנו חשופים להטיות אידיאולוגיות ונטיות לב; מה שקרוב לליבנו נראה לנו הגיוני וטבעי, ומה שרחוק מערכינו נראה לנו כבעיה מוסרית, חברתית ופוליטית. הבעיה היא שכאשר טהרנים צדקנים מקבלים שררה וסמכות, הם מאמינים בכל ליבם שתפקידם ההיסטורי הוא לעצב חברה "צודקת" ו"מוסרית" בדמותם. והם עושים זאת באמצעות צמצום עקרון־העל שמאפשר את הגיוון והפלורליזם הפוליטי, החברתי, התרבותי והאידיאולוגי: החירות.
החירות נותנת לנו את הזכות להתאגד, להתבטא, לבקר ולפעול. כתוצאה מכך היא פותחת פתח להתנהגות לא ראויה בעינינו. חופש הביטוי מקיים דעות שאנו סולדים מהן. חופש העיתונות מתיר לכלי תקשורת ישראליים לפעול ללא אתיקה ומקצועיות. חופש ההתארגנות מאפשר את קיומם של מפלגות וארגונים בעייתיים. אבל גם כאשר תוצרי החירות מרגיזים אותנו, אנו מכירים במעלותיה ומשלימים עם חסרונותיה, בהבנה שחלופותיה גרועות בהרבה, ובעיקר משטרי אימים של מהנדסים חברתיים ועריצים משפטיים.
הטהרנים הצדקנים, ששונאים "אינטרסים" ומדברים רק על "ערכים", הם בפועל אויבי החירות. הם יהפכו ללא היסוס את הארגונים שהם סולדים מהם לפליליים, את הפוליטיקאים שלא נראים להם לפושעים, ואת ההתבטאויות שלא נוחות להם לעבירות – והכול בשם ה"דמוקרטיה", ה"צדק" וה"מוסר". כשהטהרנים מקבלים כוח, אנו עוברים מטהרנות – לטיהורים. בישראל, מוכיחות השנים האחרונות, מדובר בסכנה ממשית.
