השבוע השיב ראש הממשלה בנימין נתניהו את המנדט שקיבל מהנשיא, ומשימת הרכבת הממשלה תוטל כעת על כתפי יריבו, בני גנץ. נתניהו דיבר על שאיפה לכונן ממשלה ציונית, וגנץ ישאף לממשלה ליברלית. אולם מלאכתו אינה קלה, כידוע, וסיכוייה להצליח קלושים – בדיוק כפי שהיו סיכוייו של קודמו.
גם אם כשלו עד כה המאמצים לכונן ממשלה, אי אפשר לומר שההתנהלות כולה לא הייתה דמוקרטית. הכול על פי דין וכחוק. אבל לאחר שאמרנו זאת, חובה להוסיף: הדמוקרטיה הישראלית מצויה בסכנה חמורה. והסכנה מתעצמת בכל יום שעובר.
גם בימים כתיקונם הדמוקרטיה בישראל פריכה ושברירית. כמה וכמה סיבות לכך, ובראשן המצב הביטחוני הקשה שהמדינה מתמודדת עמו מאז הקמתה ועד היום. לא קל לשמור על ערכי יסוד דמוקרטיים כאשר המדינה עומדת על נפשה, פשוטו כמשמעו. הוסיפו לכך את המתחים עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים וברצועת עזה, את המתח בין אופייה היהודי של המדינה לאופייה הדמוקרטי, וקיבלתם משימה קשה ומורכבת. בנסיבות אלה, שמירת המרקם הדמוקרטי היא לא פחות מנס.
אלא שהנס הזה עומד עכשיו בסכנה קשה.
שתי מערכות הבחירות שמאחורינו הותירו את החברה הישראלית ואת הדמוקרטיה שלנו חבולות ופצועות, וקירבו עוד יותר את הסכנה לעצם קיומנו כחברה פלורליסטית. אלה לא המחלוקות הפוליטיות – כל חברה דמוקרטית מכילה מחלוקות ואי הסכמות וקובעת דרכים לבירורן. הבעיה היא שהמחלוקות בתוכנו הפכו לשנאות, השיח הפוליטי הפך לחילופי עלבונות וגידופים, והביקורת הייתה לפסילה.
במשך יותר משנה אנחנו מצויים במערכת בחירות – שתי מערכות בחירות – שבהן לא הוצג שום רעיון מדיני, חברתי או כלכלי. במקום לדון בעתיד ההתיישבות, במצב מערכת הבריאות, ביוקר המחיה, במשבר בחקלאות – במקום כל אלה החלפנו האשמות לגופם של יריבים פוליטיים ושל בני משפחותיהם. במקום דיונים ענייניים, עסקנו בפסילה של אישים. עם מי לא נשב ועם מי כן.
וברוח הימים הנוראים שמאחורינו, כולנו "חטאנו, עווינו, דיברנו דופי, ייעצנו רע. הרשענו". כן, כולנו.
בואו ניזכר באיזו קלות פסלו דוברי המחנה הפוליטי האחד קבוצות שלמות של אזרחים המשתייכים – אוי לבושה – למחנה האחר. איך דיברנו בשטנה על "הערבים", על "החרדים" או על "המשיחיים". ולא פחות מן העוינות והשנאה ההדדית, מה שעוד מערער את יסודות הדמוקרטיה השברירית שלנו היא רדידות השיח. יריבויות פוליטיות אישיות ונטולות שמץ אידיאולוגיה קרעו מפלגות מאז הכנסת הראשונה. אבל נראה כי במערכות הבחירות האחרונות הצלחנו לעשות את מה שהיה נראה קשה עד בלתי אפשרי – השיח הפוליטי נעשה מכוער ורדוד יותר מכל מה שידענו עד היום.
האשמה הזאת אינה מוטלת לפתחו של מחנה אחד, אלא לפתח המחנות כולם. את השפל, לפי שעה, רשם הריאיון של אביגדור ליברמן לבן כספית בעיתון מעריב. ההגדרה "ריאיון" עושה עם המלל הזה חסד שאינו ראוי לו. לא רעיון, לא תובנה, אלא גידופים ועלבונות בשפה שגם השוק היה מתבייש בה.
וכאן, אני חושש, זה לא נגמר. אם תיגזר עלינו מערכת בחירות נוספת, הפוליטיקה הישראלית רק תוסיף ותסתאב, תוסיף ותידרדר. זו הסכנה הגדולה לשלומה של הדמוקרטיה שלנו. איזו הערכה יחוש הבוחר למערכות השלטון, למנהיגים הפוליטיים, לרשויות החוק והמשפט, כאשר הוא צופה בקרבות הבוץ שהם מנהלים אלה עם אלה? ספק רב אם הבוחר יידע להשיב נכונה מה ההבדל האידיאולוגי בין גנץ לנתניהו או בין ניצן הורוביץ לעמיר פרץ. הוא רק ידע שפרץ הוא שגילח את שפמו כדי לומר עם מי לא ישב, וגנץ הוא מי שהאיראנים פרצו לטלפון שלו בכפר־הירוק או משהו דומה.
הדמוקרטיה הישראלית בסכנה. ממשלת אחדות נראית כעת כמוצא היחיד מן המשבר הפוליטי, המפלט היחיד מבחירות שלישיות יקרות, מיותרות ובעיקר מסוכנות. לממשלת אחדות יש ללכת לא רק משום שאין ברירה טובה יותר, אלא משום שזהו צו השעה. ממשלת אחדות היא מכשיר ההחייאה החיוני להצלת הדמוקרטיה השוכבת על ערש דווי.
שי חג'ג' הוא ראש המועצה האזורית מרחבים, יו"ר מרכז המועצות האזוריות, חבר מרכז הליכוד וחבר מזכירות הליכוד
