הקהילה הבינלאומית, שלרוב אנחנו גאים להיות חלק ממנה, דוגלת בחירויות הפרט, ובהן חופש הדיבור, ההתקהלות, הבעת הדעה, העיתונות, הדת וכדומה. אנחנו, ומדינות רבות במערב, נילחם כדי ששאר אזרחי העולם יזכו לטעום מהחופש הזה. הוא בסיסי, הוא אנושי, הוא קיומי ממש.
תושב חברון, ערבי, מוסלמי, פלסטיני, שסבו כנראה הציל 26 יהודים בפרעות תרפ"ט האיומות, החליט להתגייר – כך על פי כתבה של העיתונאית יפעת ארליך, שהופיעה באתר ynet. לאחר שסיים את תהליך הגיור המפרך, בא לבקר את אחד מתשעת בניו שנותרו מוסלמים, ונחטף בידי אנשי ביטחון פלסטינים. כבר שלושה שבועות הוא מצוי במעצר ברשות הפלסטינית. תושב היישוב היהודי בחברון שבקשר עמו מספר שהצליח להתקשר אליו ולספר לו על העינויים הנוראיים שחוטפיו מסיבים לו, הכוללים את שרפת ידיו ורגליו.
מדוע מענים אותו שוביו? האם הם מנסים להוציא ממנו מידע? מובן שלא. המעצר והעינויים הם עונש מתבקש מבחינתם על המעבר שלו לצד האחר, אל האויב הציוני. והציונים באמת מתנהגים כמו אויבים כרגע, כשהם אינם מושיטים יד לעזור לו. לפי ynet, כשפנה ידידו אל המנהל האזרחי הוא נענה כי מדובר ב"עניין פנים־פלסטיני" ולפיכך אין הם יכולים להתערב. העובדה שהפלסטיני דנן הוא בעצם יהודי לא שינתה דבר.
אבל זה לא עניין פנים־פלסטיני. אנחנו מחויבים לגר הזה מכל כיוון: ממצוות היחס לגרים שתורתנו משופעת בהן, ועד לרמה האנושית הבסיסית ביותר. לא אשלוף את הטיעון הנדוש האומר "איפה העמותות לזכויות האדם", כי מזמן כבר אין לי אמון בהן, ואני יודעת שאין מדובר בזכויות אדם אלא בחיזוק הנרטיב הפלסטיני השקרי. ואם דרושה עוד לבנה בחומת הטיעון הזה, צאו וראו: ברגע שהפלסטיני המעונה מתגייר – המקרה יורד מסדר יומן. זה סתם יהודי. למי אכפת. בטח מגיע לו.
למנהל האזרחי נוח להתעלם מהמקרה ולא להשקיע מאמצים לשחרר את הגר המסכן. אנחנו צריכים ללחוץ על כל מי שאפשר כדי שלא יהיה נוח למנהל. אני רוצה שיחושו בערה בידיים וברגליים עד שהוא יצא לחופשי. יש להם מנופים לרוב, השאלה היא אם הם מוכנים "לבזבז" אותם עליו. עד היום התשובה הייתה שלילית ומזלזלת.
המנהל טען כי הגר נעצר כי היכה את אחיו. הגר טוען שדווקא אחיו הם אלו שהיכו אותו ונישלו אותו מהירושה. זה נשמע כמו עוד סכסוך פנים־משפחתי, נכון? כמה קל לנו להיות שיפוטיים. אבל כשיהודי הולך לכפר פלסטיני – כי הוא רוצה לקנות ריהוט גן בזול, או לטפל בשיניים שלו, או לתקן את המנוע – ושם הוא נחטף, אף אחד לא יעצום עין עד שהוא יחזור, על אף הביקורת שלנו על המעשה הפזיז. אותה אנחנו נשמור בלב. כך צריך להיות גם במקרה הזה.
ולא רק בזה. אנחנו יודעים מה קורה למשתפי פעולה עם ישראל שנופלים לידי הביטחון המסכל. הצלקות הנפשיות והגופניות שהם נושאים כל חייהם, במקרה הטוב, כשנותרו להם חיים לחיות, יכולות להזין סרטי אימה באורך מלא. לכמה מעט אנשים זה נוגע שבעיר הפלסטינית הקרובה לביתם מתחוללות זוועות כאלה, יום אחר יום, במשך שנים? מצידנו עולה דממה דקה. זה מביש.
נניח שאיננו רוצים להתערב במעמד האישה הנרמס ברשות הפלסטינית. נניח שאיננו רוצים להתערב לטובת זכויות הלהט"ב בעזה. אבל כשמדובר במי שקשר את גורלו בגורלנו – בין במכירת קרקעות ליהודים, בין בשיתוף פעולה עם ישראל ובהעברת מידע שהציל חיי יהודים, ובין בגר האומלל ההוא, הנמק במרתפי הביטחון המסכל הפלסטיני – אנחנו מחויבים להתערב. זה מוסרי, זה יהודי, זה אנושי.
אנחנו יודעים מה קורה למשתפי פעולה עם ישראל שנופלים לידי הביטחון המסכל. מצידנו עולה דממה דקה. זה מביש
