זה קרה בבת אחת, בנפילה חדה ונטולת רחמים. חגי תשרי הסתיימו בפתיחה מאוחרת של המכשיר הנייד המשמש לעיתים נדירות כטלפון, ומתוכו פרצה התקפת התרעות ודיווחים חדשותיים. נתניהו מחזיר את המנדט לנשיא, לפיד בועט בעזרת עקיצת טוויטר עצבנית, הליכוד מוסר חזרה בליווי איום מפני חבירה לערבים, איימן עודה ואחמד טיבי מתחרים על רמת הארסיות ומרימים לוולה, נתניהו בועט לשער פתוח – ואין גול. במשך חודש שלם קיטרנו על עומס הסעודות, על לחצים בלתי אפשריים בימי עבודה קצרים וקטועים, על החמות, על הגיס, על התבשיל ועל בעל התפילה. אבל שתי דקות לתוך "אחרי החגים", כבר לא ברור מה היה רע לנו שם, בתוך ענני הכבוד שבין סוכות לשמחת התורה.
ולא שהרבה קרה כאן בזמן שחגגנו. הפוליטיקה הארצית עדיין קופאת על שמריה, נחה על משכבה בכישלון, לא ממריאה ולא נוחתת. אחרי שנה שלמה של ארעיות במשכן הכנסת, שוב עולה חשש הבחירות ומביא כל צד להקצין את עמדותיו כדי לסחוף קולות לעברו. אלא שכמו בת הקול הטורדנית בווייז, גם הסקרים מלמדים שכל הפניות הפוליטיות מובילות לאותו היעד, ולמרבה הצער לא יהיו הפתעות או תוצאות שונות דרמטית מאלה שהוצגו בסיומם של שני המסלולים הקודמים. ובכל זאת הטרפת נמשכת, ואיתה גם נערמת תלולית הרפש הישראלית. אלה מטיחים באלה את האחריות לשסע בעם, תוך שימוש בהתבטאויות משסעות משל עצמם. פוסלים במומם, שועטים קדימה במירוץ הלשונות הרעות, ולא טורחים להציץ במראה הקדמית כדי לבחון קלות את הדבשת שעל גבם.
מסורת של אנטי־מסורת
בתוך כל אלה צף עוד באותו ערב ציוץ טוויטרי מעיק של כתב כלכליסט, שאם להתנסח בעדינות, לא נהנה במיוחד מקולות הצהלה של ההקפות השניות שעלו בשכונתו. "חבורה של אנאלפבתים כל כך מתרגשים שלקח להם שנה לקרוא ספר שהם חייבים להפ(צ)יץ את כל השכונה במוסיקה שלהם", כתב האינטליגנט בעיני עצמו.
אי אפשר להאשים ביצירת שסע תוך לעג ובוז למחנה האחר
אני יודעת, אין הרבה טעם להתווכח עם מי שבורותו מעבירה אותו על דעתו עד כדי מבוכה. הכלבים נובחים והשיירה עוברת, אבל מה לעשות שאני מאלה שהנביחות הלא צפויות ממשיכות ללוות אותם בדופק מהיר, גם כשהם הולכים בדרך הברוכה שנסללה היטב לפני אלפי שנים? אז אני מצטערת בצער התורה ובצער העם שלי, שבכל דור ודור דואג לייצר למסורתו המקודשת קומץ של קטגורים מופלאים, מעלה את קרנם של הבזים, ובז לקורנים והשמחים בשמחת התורה. אותו קומץ (יש לקוות), ששבוי במה ששמע על אמונת ישראל מכלי שלישי, הביא את המחנה שלו לנקודת השפל שממנה חששו ראשי תנועת ההשכלה; הוא לא הצליח להתעלות לדרגת אפיקורסות, ונותר לדשדש בין עמי ארצות.
אלא ששעות ספורות אחר כך, צד ב' מצא לנכון לנדב את מנת השסע שלו. שתי תמונות לוויה של שני זקני ישראל הוצבו זו מעל זו: מיעוט העוברים לפני ארונו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט מאיר שמגר ז"ל, והמוני המלווים את הרב נסים קרליץ – מגדולי הרבנים הליטאים, אחיינו של החזון איש ומייסד בית הדין הגדול בבני־ברק. תמונה מרגשת של כבוד תורה, התכבדה בקלונו של יהודי אחר. הצייצן מכלכליסט ומצרפן של התמונות מייצגים שני עולמות שמסרבים בעקשנות למצוא את המחבר, שמתאמצים להיות לעומתיים ככל יכולתם העוקצנית, למרמרת מדינת ישראל.
גם ישיבה, גם אוניברסיטה
למתח הזה בין עולם החול לעולם הקודש יש שורשים עוד בדילמת לימוד חוכמת יוונית בתקופת התנאים, ואף עוד קודם, בבידול מתרבות מצרים. הוא החריף עם צמיחת תנועת ההשכלה במאות האחרונות, אבל מכבדי התורה והמחזיקים בה הוכיחו שכל תלאות הדרך לא יתישו את כוחם ואת מחויבותם לספר שהפלפול בו הפך לשם נרדף לחידוד תאי המוח, פתיחת נתיבי המחשבה. גם המשכילים שנשענו על תרבויות אחרות לא הגיעו עד הלום על עגלה ריקה, להפך. אלא שלא פעם נראה שאת שתי העגלות מובילים עגלונים עיקשים כפרד, שמבכרים להתנגש זה בזה במקום לסחור ביניהם בתוצרת.
אני יודעת, אין הרבה טעם להתווכח עם מי שבורותו מעבירה אותו על דעתו עד כדי מבוכה. הכלבים נובחים והשיירה עוברת, אבל מה לעשות שאני מאלה שהנביחות הלא צפויות ממשיכות ללוות אותם בדופק מהיר, גם כשהם הולכים בדרך הברוכה שנסללה היטב לפני אלפי שנים?
את הנאום המפורסם שנשא על הר הצופים בשעת הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, פתח הרב אברהם יצחק הכהן קוק בפסוק מישעיהו: "שאי סביב עינייך וראי, כולם נקבצו באו לך, בנייך מרחוק יבואו ובנותייך על צד תאמנה; אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך, כי יהפך עלייך המון ים חיל גויים יבואו לך". כמו מהלכים רבים אחרים שלו, גם תמיכתו בהקמת האוניברסיטה ובהקמת האקדמיה לאמנות בצלאל, לוותה בגינויים חריפים מצד חרדי ירושלים, שהחרימו אותו והצמידו לו את כינוי הגנאי "אותו האיש". לא שהרב קוק זצ"ל לא ידע את הסכנות הטמונות במפעלי ההשכלה ותחום האסתטיקה (שהיה קרוב לליבו). הוא ידע היטב, אבל בחר מול הפחד להרחיב את לבבו ולא לצמצם אותו לגטו סגור. הרב קוק הדגיש את הצורך באיזון עולם המדע והאמנות באמצעות חיזוק עולם התורה, ויצר קשר הדוק וברור בין הקמת האוניברסיטה העברית ובצלאל להקמת המוסד הרם שבראשו עמד – הישיבה המרכזית העולמית, המוכרת כ"מרכז הרב".
תלמידיו ותלמידי תלמידיו מתעקשים לשמור את עולם התורה בלי לוותר על עיצוב דמותה של מדינת ישראל ועל דאגה לגורלו של העם היהודי בארץ ובתפוצות. בני הציונות הדתית ובנותיה מתמידים בלימודם באדיקות ובאהבה, תוך שהם משרתים בצבא ונבחנים באקדמיה. האחריות הלאומית רובצת על כתפי כולנו, וגם זו הדתית. מי שבוחר ללעוג למחנה כזה או אחר, בוגד לפחות בערך אחד מבין השניים הקריטיים לנצחיותו של עם ישראל על אדמתו. מכל המאבקים הפוליטיים והמדיניים, המאבק המוצדק מכולם הוא זה של בני האור מכל המחנות, מול המתעקשים להחשיך לנו את המאור הגדול של התקווה הישראלית. ראוי לחניכי מוסדות הרב קוק לסוגיהם לוותר על השיתוף האינסופי של תמונת הלוויות, ולאמץ את דבריו המפורסמים: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה".

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
