רגע לפני שאוקטובר נגמר, בואו נדבר רגע על סרטן. חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד, אבל אני רוצה שנדבר על משהו אחר בכלל. בואו נדבר רגע על מניעה. בבואי לכתוב את הטור הזה, מצאתי שיש לי יותר מדי חברות מהמעגל הראשון שביצעו פרוצדורה מניעתית. שתיים כי כבר חלו, אחת בעקבות מחלת אמה והאחרונה בעקבות היסטוריה משפחתית.
צמד המילים המכובסות והנקיות, "פרוצדורה מניעתית", מתכוון כמובן להסרת איברים או בלוטות מסוימות. אני חושבת שהיחס לנושא הזה שונה במגזרנו (וכרגיל, אינני רוצה להכליל) כי הגיל שבו "אנחנו עדיין חושבים על להביא ילדים" נע בין 35 ל־105, וגם כי יש בנו האמונה התמימה שהכול בידי שמיים. אני רוצה לרכז עבורכם ובעיקר עבורכן את עיקרי הדברים שחברותיי אמרו לי כדי לעודד קודם כול בדיקה גנטית, וגם כדי לגרום לכם לפחות לדבר על זה במקום להמשיך ולפחד:
ו': "בעיניי מה שחשוב זה להעלות את המודעות לנושא. זה מצריך בסך הכול ייעוץ גנטי ובדיקת דם פשוטה, וכמובן מעקב אחת לחצי שנה. ברמה האישית אני חושבת שהעובדה שאני יכולה למנוע מעצמי מחלה או כאב ואף יותר – היא זכות. כל השנים ידעתי שאצטרך לעבור את הניתוח ואין ספק שהתזמון היה מלווה בהרבה התלבטויות, כי אין דרך חזרה. כמה פחדתי מתופעות הלוואי, כמה התייעצתי עם רופאים ומכרים ועוד נשמות טובות ש'עזרו' בהעלאת הלחץ כשהזהירו 'יהיו לך גלי חום, דיכאונות, מצבי רוח, שינויים בגוף'. כל כך הרבה 'עצות טובות', הרבה מהן בכלל לא רלוונטיות, ואם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום זה היה חוסך לי כמה לילות של נדודי שינה. ברור שכל אחת מגיבה אחרת והגוף שלה שונה. אבל אצלי באופן אישי, חוץ מגלי חום (שנעלמו כמעט לגמרי עם ההורמונים) והעובדה שאני צריכה לקחת כדור כל יום, כמעט אין הבדל. מה שחשוב זה לא לפחד ולא לטמון את הראש בחול, והכי חשוב לזכור שזה הגוף שלי וזו הזכות שלי".
ב': "תראי, יש כל מיני סוגים של נשים. אלה שמתלבטות, מנסות ללדת כמה שיותר ילדים מראש, אלה שחושבות על הגוף וכו', והכול לגיטימי. יש כאלה שמסורטנות אבל רוצות לשמר נשיות. וישנן אלה כמוני, שבמלחמה על החיים אמרו לבעל שאם תחת הרדמה ימצאו גרורות אפילו על הלב, יש לו רשות ממני לגרד כל מה שיש. איזה איבר שבא להם – שיורידו. הנטורופתית אמרה לי שהמשמעות של הסרת שחלות בגיל 36 היא להיכנס בקיר ב־200 קמ"ש. בפועל, אני מודה שזה לא היה ככה. המדקרת אמרה לי לפני הניתוח שהנפש צריכה להיות מותאמת לגוף ולכן צריך להבין שעברתי בראש לגיל הסבתאות. אבל בואי נסתכל על היתרונות: אני עסוקה בעצמי (יששש!), משקיעה בזוגיות, ומול הילדים יכולה להיות קצת סבתא. כל פעם שקשה עם הילדים אני זוכרת שזה לא ברור מאליו שיש להם אמא. ובכן, לא יהיו לי עוד ילדים ולעיתים זה צובט, אבל אין נידה, אין מקווה, אין נקיים, תכלס זה ענק! מצד שני, יש לי חברה שהסירה שחלות והיא חוותה את זה אחרת ובאופן קשה ביותר. מצד שלישי, לראות חברות שחזר להן הסרטן כי לא הסירו, זה זוועה. הגישה שלי היא שאם יחזור לי, אני אדע שעשיתי הכול, אבל הכווול, כדי להישאר כאן. בשביל המשפחה ובשביל עצמי".
היחס לנושא הזה שונה במגזרנו (וכרגיל, אינני רוצה להכליל) כי הגיל שבו "אנחנו עדיין חושבים על להביא ילדים" נע בין 35 ל–105, וגם כי יש בנו האמונה התמימה שהכול בידי שמיים
ר': "צד שמאל היה חולה והוא ירד ראשון תוך כדי הטיפולים. שנתיים אחרי כן גמלה בי ההחלטה להיפרד גם מצד ימין. בבדיקה הגנטית שעשיתי, יצא שאני לא נושאת את הגן BRCA. אבל לנוכח העובדה שהסרטן התקבל בירושה מסבתא ובאותו זמן חלה גם אחד הדודים בסרטן הערמונית (שמקושר גנטית לסרטן השד), איך אמרה הגנטיקאית? 'את גן ה־BRCA אין לך, אבל את אחד מ־20 אלף הגנים האחרים שעוד לא נחקרו, כנראה כן'. עד אז השארתי את צד ימין הבריא מתוך תקווה כמוסה שאולי ייעשה עמי נס ויהיה לי עוד ילד שאוכל להיניק אותו משד אחד. ההיפרדות מהשד הנותר הייתה תהליך של פרידה לא רק מהאיבר, אלא גם השלמה עם זה שאני קוברת את החלום על תינוק נוסף והנקה וממשיכה הלאה. אני שמחה במה שיש לי בבית".
את תעשי הכול בשביל הילדים שלך, אז תשמרי על עצמך. אם לא בשבילך, בשביל הילדים שלך.
revitalv@makorrishon.co.il
