ודאי שמעתם על האסון הגרעיני בצ'רנוביל ב־1986. סביר ששמעתם גם על האסון בתחנת הכוח הגרעינית בפוקושימה שביפן, בצונאמי של 2011. אבל אם אין לכם עניין מיוחד בתחנות כוח סיניות, ויש להודות שזה אינו תחום עניין נפוץ ביותר, סביר שלא שמעתם על האסון בבנקיאו.
בסכר בנקיאו שבסין הוקמה תחנת כוח הידרו־אלקטרית, המפיקה חשמל מזרימת המים. זו נחשבת הדרך הכי ידידותית לסביבה להפיק חשמל. תקלה בסכר הזה הביאה בשנת 1975 למותם של 171 אלף איש. 11 מיליון אנשים איבדו אז את בתיהם בהצפות. האסון הגרעיני בפוקושימה, לעומת זאת, גרם במישרין לכמה הרוגים בודדים. ההערכות המרחיבות ביותר מדברות על כמה מאות הרוגים לטווח הארוך ומהשפעות עקיפות (כולל תאונות דרכים בזמן פינוי האזור). אסור להזניח את החששות בנוגע לסביבה, וצריך לחשוב עליהם באופן בהיר וממוקד; אבל החשיבה הזו תביא אותנו לפעמים למסקנות מפתיעות. למשל, שצריך לשקול את היתרונות של תחנות כוח גרעיניות, שהן באופן יחסי יעילות ולא מזהמות, ונראה שבעתיד ניאלץ להסתמך עליהן.
אני מעז לנחש שבעלוני בתי הכנסת מוזכר השבת, לרגל קריאת פרשת בראשית, מדרש שהפך פופולרי בשנים האחרונות: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי; תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה, ז). המדרש הזה הפך לדגל היהודי של הירוקים. חבל שהוא לא באמת אומר את מה שתולים בו. כך אומרת השורה הבאה במדרש, המתארת את תוצאות הקלקול האנושי: "ולא עוד [אלא] שאתה גורם מיתה לאותו צדיק, משה רבנו". המדרש אינו מתכוון להזהיר את האדם מכלי פלסטיק חד־פעמיים, אלא נוקט באזהרה מקראית קלאסית: אל תעבור על דברי השם, כי אם תחטא ייגזר עונש מיתה עליך ועל בניך, כולל הצדיקים שבהם.
האם זה אומר שלפי התורה מותר להרוס את העולם בשימוש בלתי זהיר? חלילה. בתורה נמצא איסור על כריתת עצי פרי, ובהלכה נמצא אזהרות מפני מִפגעים כמו זיהום אוויר תעשייתי. מה בכל זאת מיוחד בגישתה של תורת ישראל לנושא הזה? שהיא אינה שותפה למיתוס של הטבע המושלם והאדם האכזרי. אין זה נכון שלפני היות האדם התקיימו כל יצורי הקוסמוס בהרמוניה, ורק האדם הרס הכול. אנו יודעים שהעולם התמודד תמיד עם אסונות סביבתיים. לא שקיות ניילון אנושיות הכחידו את הדינוזאורים.
התורה אינה סוגדת לטבע ואינה רואה את האדם כיצור מושחת והרסני. למעשה, הדרישה של התורה להגן על הסביבה מכוונת להגנה על הסביבה המאפשרת חיים לאדם. אפשר לראות זאת באיסור ההלכתי לכרות עצי פרי. מבחינה בוטנית, גם לעצי סרק יש פרי; אלא שבני אדם אינם אוכלים אותו, ולכן מבחינתנו הם סרק. החובה לשמור במיוחד על עצי פרי אכילים אינה היתר לכרות בלי חשבון עצים אחרים, אלא הכרזה חשובה על כך שנזר הבריאה הוא האדם, שנברא בצלם א־לוהים, ואת העולם יש לשמר בעיקר למענו. כדברי המדרש: "כל מה שבראתי – בשבילך בראתי".
העולם שלנו פגיע, הטבע שלנו רגיש, וצריך לשמור עליו מפני מה שמכונה "הקִדמה". מפליא אותי לראות פרוגרסיבים שמיישמים את החשיבה הזו רק על זחלים וקרחונים, ולא על המשפחה ועל החברה האנושית
לא טוב לזלזל בהגנה על הסביבה. כשמרן, אני מזדהה עם האינטואיציה הבסיסית הזו: העולם שלנו פגיע, הטבע שלנו רגיש, וצריך לשמור עליו מפני מה שמכונה "הקִדמה". קצת מפליא אותי לראות פרוגרסיבים שמיישמים את החשיבה הזו רק על זחלים וקרחונים, ולא על המשפחה ועל החברה האנושית. שהרי גם לאדם יש טבע, וגם הוא בסכנה; וגם החברה האנושית פגיעה, ויש לשמור עליה ועל הישגיה מפני "הקִדמה".
צריך להבדיל בין שתי גישות להגנת הסביבה. הראשונה מתמקדת בעיקר בבני האדם, ומנסה לבדוק באופן ענייני מה מועיל ומה מזיק לסביבת הקיום שלנו. ברור שזיהום אוויר הוא מזיק, ברור שבירוא כל היערות יזיק מאוד, ברור שצריך למצוא פתרונות יעילים לפסולת שלנו. צריך לחשוב בהיגיון, בלי היסטריה פופוליסטית, מה הדרך הכי טובה לפעול.
הגישה השנייה מדברת במונחים כמעט רוחניים: הטבע קדוש, הקוסמוס הרמוני, והאדם הוא זיהום המאיים עליו. בשוליים של הזרם הזה אפשר למצוא אפילו מעשי טרור בשם הגנת הסביבה. ה־FBI העריך שטרוריסטים ירוקים גרמו במשך תקופה של חמש שנים לנזק של 200 מיליון דולר. עצם קיומם של שוליים קיצוניים אינו פוסל את הזרם הזה, כי לכל דת יש שוליים כאלו. אני פשוט חושב שאם אין מדובר בשיקולים ענייניים אלא בפולחן חדש של דת הטבע, אז יש לי כבר דת משלי, והיא מוצלחת יותר.
