"בַּהֶרֶת עַזָּה נִרְאֵית בַּגַּרְמוֹנִי כֵּהָה, וְהַכֵּהָה בַּכּוּשִׁי עַזָּה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי כַפָּרָתָן, הֲרֵי הֵן כְּאֶשְׁכְּרוֹעַ, לֹא שְׁחוֹרִים וְלֹא לְבָנִים אֶלָּא בֵּינוֹנִיִּים".
המשנה הקצרה במסכת נגעים מעניקה תיאור אנתרופולוגי מסקרן למראה היהודי בתקופת חז"ל. ליהודים שרבי ישמעאל מתאר יש מראה מזרח־תיכוני: אין בהם כהי עור ואין לבני עור, אז מאיפה הגיעו השחורים והאשכנזים? אולי גיורים המוניים בסגנון האגדה על ממלכת כוזר, או שמא נישואי תערובת מהסוג המתואר בספרי עזרה ונחמיה. כך או כך, עם ישראל התגוון משמעותית מאז ימי המשנה.
יש לדברים משמעות הלכתית: לכוהן אין אפשרות לזהות על בעלי הגוון החריג את הבהרת, אחד מנגעי הצרעת, ולכן הם פטורים מדינים אלו. אחד מפרשני המשנה, רבי ישראל ליפשיץ, מסביר שכאשר הנגע מופיע על אדם "שהוא מארץ גערמאניה, היא אשכנז בלשון לאטינא", הוא נראה כהה. צבע העור האשכנזי נובע מכך ש"אין שם תגבורת השמש, לכן תושביה הם לבנים ביותר". כך גם באפריקה: "בני חם התיצבו בדרום העולם, היא אפריקא, וכוש הוא עטיאפיען (אתיופיה), היא היותר דרומי בה, ויש שם התגברות השמש ביותר, לכן תושבי ארץ כוש הם שחורים ביותר".
היהודים הלבנים והיהודים השחורים קיבלו פטור מדיני צרעת המעיקים. הפטור אמנם הקל להם את החיים, אולם קשה להתעלם מכך שהוא היה גם סוג של הדרה: האשכנזים והאפריקנים לא השתתפו בנתח משמעותי מדיני טומאה וטהרה – סצנה מרכזית בחיים היהודיים של ימי הבית השני.
נזכרתי במשנה הזו כשצפיתי בפרק עוכר שלווה של 'סליחה על השאלה' עם יוצאי אתיופיה (ערוץ 'כאן 11'). חלק מהסבל הצרוב בזיכרון הקולקטיבי שלהם איננו ייחודי, וניתן למצוא לו מקבילות בעליות מתפוצות אחרות: תלאות המסע, חבלי הקליטה המייסרים, אובדן הסמכות ההורית.
אבל בין עולי אתיופיה לעולי רוסיה ומרוקו ועיראק, יש הבדל נוסף שניכר רק בטווח הארוך. אף שהמושג 'כור ההיתוך' ספג במהלך השנים קיתונות של ביקורת, קשה להתעלם מהעובדה שהוא מתאר נוסחה שעבדה (חלקית) לא רע. בעבור רוב עולי התפוצות, אחרי שניים־שלושה דורות הפערים המנטליים מיטשטשים. השבטים באים אלה באלה, וההבחנות ביניהם מצטמצמות לשם המשפחה ונוסח התפילה. לא שאין מופעי גזענות נגד מזרחיים ורוסים, אבל הם בממדים אחרים לגמרי.
מול יוצאי אתיופיה, האתגר של החברה הישראלית מורכב יותר. על פערי שפה והשכלה אפשר לגשר, אך צבע העור הוא נתון קבוע. "כשעלינו למטוס דמיינתי שכשננחת צבע העור שלי ישתנה", סיפרה אחת המרואיינות בתכנית. חבריה נושאים זיכרונות מרים שקשורים לצבע העור, כמו היתקלויות עם המשטרה, או מכשולים בקבלה לעבודה.
הזרות הזו איננה רק ויזואלית אלא גם תרבותית. לרוב התפוצות יש אתוס היסטורי עשיר ומוכר. יהודי אתיופיה, לעומתם, "נחתו מהירח". הם מצידם שמרו על קשר דתי ורוחני עמוק במשך אלפי שנים עם היהדות וירושלים, אבל יהודי התפוצות לא הכירו אותם ולא שמעו עליהם. כך נוצר מצב שגם ויזואלית וגם תרבותית הצבר יודע שהעולה מאתיופיה הוא אח שלו, אבל מתקשה להרגיש את זה.
מדורת השבט
המקרא משקיע מאמץ גדול להפוך את היהודי מיצור אגוצנטרי לאדם סולידרי. הילד גדל על "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". כשהוא מתחתן, הוא נענה לצו "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". כשהוא מביא ילדים, מוטלות עליו "חובות האב על הבן". כך הוא גדל מפרט למשפחה. אבל התורה דורשת יותר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ", אף שהעני איננו אחיך הביולוגי. האחווה והסולידריות מגדילות את החירות ומצמצמות את העבדות: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ… לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד", גם אם לא הגחתם מאותו רחם. תודעת האחווה השבטית־לאומית היא תביעה דתית מובהקת: "וְיָרֵאתָ מֵאֱ־לֹהֶיךָ, וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". וכמובן, "ואהבת לרעך כמוך".
זהות משפחתית־שבטית רחבה דורשת יכולת הפשטה לשם התרחבות מעגלי ה'אני'. ומה עם הזר? זה שלא חשים כלפיו אחווה אינטואיטיבית? המקרא לא מפקיר אותו. "וְגֵר לֹא תוֹנֶה… כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". הגרים־זרים הם הנוחים ביותר לעקיצות ורמאות. הם לא מכירים את המטבע והשפה, ואין בעיה לקחת אותם במסלול ארוך במונית או למכור להם את המוצר בדולרים במקום בשקלים.
הדרישה המוסרית החדשה נובעת מההיסטוריה: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". אתם מכירים את חוויית הזרות והניכור, ולכן נתבעים להזדהות עם זרותם של אחרים, אלה שאינם שייכים ל'שבט' או ל'אני הרחב'.
למסע הלאומי אל מצרים וממנה יש גם מטרה: להעצים את הזהות הלאומית, ובמקביל לשמור שהיא לא תהפוך ללאומנית. שהאחווה השבטית העמוקה לא תתבלבל בין סולידריות לגזענות. שתדאג ל'אחיך', אבל גם ל'גרך'.
ברמה עמוקה יותר יש קשר בין התביעה המוסרית כלפי הגר והתביעה המוסרית כלפי האח, אף שאלו שתי תודעות שונות. בתביעה כלפי הגר יש לכאורה ממד מנוכר. זוהי מערכת יחסים שאיננה מושתתת על רגש והזדהות, אלא על חובה כפויה: לא לפגוע בזולת, לשמור על האוטונומיה של האחר מתוך כבוד לאחרות שלו. אין בה יומרה לחדור אל נבכי נפשו ולהזדהות איתו.
אך האמת היא שאחרי המעשים נמשכים הלבבות. האדם שמכבד את הזולת ומתקרב אליו גם כשהוא לא נראה מהמשפחה, יגדל רוחנית ונפשית ויגלה בתוכו שגבולות האחווה עשויים להיות רחבים הרבה יותר משדִמיין. הגר יהפוך בעבורו לאח. המוסר המבוסס על נבדלות וניכור הופך להזדהות והיכרות, כמו במשחק המילים של רות עם בועז: "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה". ומה שנכון מול הגר, הזר באמת, נכון על אחת כמה וכמה מול האח שרק חווה את עצמו כגר.
ללמוד מאמריקה
בדרך כלל ראוי להיזהר מלייבא מודלים אמריקניים, במיוחד כשהם קשורים לשיח הרעיל של פוליטיקת הזהויות. אבל כשיש הצלחה מובהקת כדאי ללמוד ממנה: זה לקח המון זמן, אינספור אסירים בבתי הכלא, ומספר לא קטן של אזרחים ירויים מנשק משטרתי, אבל אמריקה למדה לשנות את היחס שלה לאפרו־אמריקנים. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, להיות שחור היום יכול להיות מגניב.
בפתח העשור השלישי של המילניום הנוכחי, הגיע הזמן שגם אצלנו במדינת היהודים צבע עור לא יהיה מחסום חברתי או תרבותי. איך כתב אהוד בנאי על האחים כהי העור שבאים מאתיופיה? "ואני בעיניהם ראיתי איזה אור/ ומי יֵדע אם אברהם לא היה שחור". 
