יש משהו כמעט פואטי בפער הבלתי נתפס בין הזמן שלקח לייצר את מפלגת 'ימינה' – שבועות ארוכים ומתישים של משא ומתן עם ספינים אינסופיים מכל הצדדים – ובין משך הזמן שלקחה ישיבת הוועדה המסדרת בה אושר פיצול ימינה – פחות משלוש דקות, כולל ברכות ה"חג שמח" בסיומה.
למען האמת, אם היועצת המשפטית לא הייתה מתעקשת לתת הסבר מפורט על ההליך שחברי הוועדה מאשרים על כלל היבטיו החוקיים, זה היה עשוי להסתיים בפתוח מ-60 שניות, כולל הברכות. מביך, עגום, ובעיקר מעורר מחשבה.
מצדדי הפיצול בתוך ימינה תמיד נתלים באמירה שמדובר ב"קיום הבטחה לבוחרים". במילה אחת: קשקוש. ימינה היא התחביב של עבדכם, שעקב באדיקות יתירה אחרי המשא ומתן לאיחוד הרשימות וכמעט כל מה שנאמר בה מאז הקמתה ועד הבחירות, ומהבחירות ועד היום.
לאורך כל תקופת הקמפיין הקפידו ראשי המפלגה להדגיש שאמנם מדובר בבלוק טכני, אך אין מועד פיצול מוגדר. כמובן שהם אף פעם לא התחייבו לשלוח את הבקשה לפיצול בליל הבחירות, עוד לפני פרסום התוצאות, כפי שקרה בפועל.
אז למה זה קרה בכל זאת? כי הבכירים שמעוניינים בפיצול חשבו שיותר בוחרים שלהם מעוניינים בפיצול מאשר באיחוד. הם מרגישים שעל האיחוד הם משלמים מחיר, שייעלם אם כל רשימה תלך לדרכה. יותר נוח להם לפנות לציבור לבד מאשר ביחד, כאשר כל צד יכול לחוש חופשי להשמיע את עמדותיו בלי להרגיש שהוא דורך על רגליו של הצד השני.
כלל לא ברור האם התחושה הזו משקפת את המציאות. האם באמת בקרב בוחרי ימינה מכל הצדדים היה רצון לראות את ההתפלגות הזו מתרחשת? בנוגע לחלק מהבוחרים זה נכון, ואילו חלק אחר מרגיש כמו בן להורים גרושים, כזה שעכשיו נדרש להכריע באיזה צד הוא בלי ששאלו אותו אם הוא רוצה להכריע בשאלה הזו.
הבעיה היא שבמציאות אף אחד לא שואל את הילדים, בטח לא את אלו שבאמצע. לקבוצה הזו, שאיננה מעוניינת בפיצול, יש מעט מאוד קול ציבורי. אפילו השר בצלאל סמוטריץ', שהוא אולי המתנגד הבולט ביותר לפיצול בציונות הדתית, לא הסכים לתקוף את המהלך בפומבי. הוא אמנם העדיף שהפיצול לא יתרחש, אך בו בזמן הגן על המהלך באמצעי התקשורת.
אם המרכז הציוני-דתי רוצה להפוך לגורם שמצליח לקשור סביבו את הקצוות, הוא חייב קודם כל להפוך לבעל קול עצמאי משלו. לא סמוטריץ' ופרץ ולא בנט ושקד יתנו לקבוצה הזו קול. לא יכול להיות שהמרכז הציוני-דתי מפקיד את הנהגתו בידי הקצוות של המחנה, עם כל ההערכה ליכולות הפוליטיות המרשימות מאוד של שני הקצוות הללו. לא יכול להיות גם שמפלגת המחנה שהייתה צריכה להיות המקום שבו הוא יוכל להשמיע את קולו, הבית היהודי, הפכה לשחקן צד.
לפני כל מהלך נוסף, ובעיקר לפני שרצים לאחד מפלגות, הציבור צריך לייצר פלטפורמה שתחזיר את הקול הציוני-דתי המרכזי לבמה. זה מורכב, זה סבוך, ובעיקר זה דורש איתור הנהגה שכיום כנראה שאיננה בנמצא, אבל אנשים יש, הרבה מאוד, והם משוועים לאפיק שבו קולם יישמע, גם אם בשלב ראשון הוא לא יקבל את המקום המרכזי הראוי לו.
