שולי רנד קורץ לעברי בפנים חצי מחויכות, משל היה הגרסה הגברית למונה ליזה. גופו מרוח על שער מוסף "גלריה" של הארץ, מכנסיו השחורים טובלים במי הים וידיו תחובות בכיסים בנונשלנטיות. מתחת לכל היופי הזה מופיעה כותרת המשנה שמתארת את הסיבה לקיום הריאיון: הסכסוך הזוגי בינו ובין אשתו, כולל האשמות הדדיות עסיסיות. חודש וחצי לפני כן גם היא התראיינה, לאתר מאקו, וחשפה את הצד שלה.
בסיפור הזה נמצאים כל המרכיבים מהסוג שגורם לאנשים להקליק: פרידה מכוערת, קנאה הדדית, סלבריטאים שבוחשים מהצד. רק דבר אחד חסר בו – חמלה עיתונאית.
אני באמת סקרנית לדעת כיצד נראו הרגעים האחרונים בחדר העריכה, שנייה לפני שהכתבות האלה ירדו לדפוס. האם לא היה שם עורך שקם מכיסאו ואמר "רגע, בואו נשקול שוב". האם בכל החדר לא נמצא אדם לרפואה שהציע לוותר על הכתבות, או לכל הפחות לצנזר משפטים מתוכן, כדי לשמור על כבודם של שני בני זוג במצב משברי ורגיש. שתי מערכות מכובדות נגררו למחוזות הצהובונים בלי לחשוב לרגע אחד על ההשלכות. למשל, איך ירגישו הילדים שלהם כשהכתבה תצא ומי יתבע את עלבונם?
להיות עיתונאי זה כוח, ועם הכוח אמורה לבוא גם אחריות. עיתונאי נמדד לא רק בכתבות שהוא בוחר לעשות, אלא גם באלה שהוא בוחר לוותר עליהן.
סיפור אחר על כוח: סוף העשור הקודם, ואני פקידת קבלה בבית עגנון. התבקשתי להפיק טיול לאוקראינה בהדרכתו של הסופר חיים באר. המקומות נתפסים בתוך ימים ספורים. כך קורה בוקר אחד כאשר בכירה באחד ממוסדות התרבות הירושלמיים מתקשרת להירשם לטיול, ולא נותר לי אלא לבשר לה שהמקומות אזלו. הבכירה לא ידעה את נפשה מרוב עצבים. "ממש לא מקובל עליי שבחורה בת 26 תקבע אם אצא לנסיעה או לא", נזפה בי מבעד לשפופרת.
לא עזרה הנחמדוּת שלי. האישה הייתה מכוונת מטרה. "זה לא יעבור לך בשקט", זעקה, "מחר על הבוקר אני מרימה טלפון לבוסית שלך. קחי בחשבון שאולי לא תהיה לך עבודה בשבוע הבא".
סוכה, על שום מה? יש שיאמרו שהמעבר לבית ארעי מזכיר לנו שהכול בעולם זמני ובר–חלוף. אחרים יגידו שהיציאה החוצה מאפשרת מבט אחר על הקיום. לי נדמה שבראש ובראשונה, הסוכה מנשלת את האדם מהכוח שלו
מולי ישב הסופר חיים באר בכבודו ובעצמו, שבא לסגור פרטים אחרונים לקראת הנסיעה. "את יודעת", הוא אמר לי, "אנשים גדולים נמדדים ביחס שלהם למזכירות, לפקידות, למנקה במסדרון. שם הם מתגלים באמת. ואני מאמין באירוניה של החיים. תזכרי את הרגע הזה".
סוכה, על שום מה? יש שיאמרו שהמעבר מבית קבע לבית ארעי מזכיר לנו שהכול בעולם הוא זמני ובר־חלוף. אחרים יגידו שהיציאה החוצה מאפשרת מבט אחר על הקיום שלך. לי נדמה שבראש ובראשונה, הסוכה מנשלת את האדם מהכוח שלו. היא משאירה אותו נתון לחסדי הטבע, ומזכירה לו שהחיים יכולים ברגע אחד לפנות נגדו.
נתניהו הקל ראש בליברמן. הוא ראה בו סוס פוליטי שנמצא בשלבי גסיסתו, והנה הסוס התעורר מרבצו והפך להיות קלף המפתח של הבחירות.
יאיר לפיד היה שיכור כוח אחרי ההישג שלו בבחירות 2013. הוא נכנס כל עוד רוחו בו במגזר החרדי, ומאוחר יותר גילה כמה הוא זקוק לו אם הוא חפץ במהפך פוליטי כלשהו. יש שיקראו לזה צדק פואטי, אחרים יגידו שזו קארמה. כך או כך – יש איזה עניין עם האירוניה, שהיא אולי מתגלגלת לאט אבל בסוף בכיוון הנכון. כאילו לטבע יש הומור משלו, והוא יודע לנקום את נקמותיו.
כמה כוח צריך כדי לוותר על כוח. כמה עוז נדרש אדם לגייס כאשר הוא נמצא במצב שבו נדמה לו שהעולם מצוי בכף ידו, ואם רק יצייץ על עיסוקו או יגיד שהוא בכיר באיזה ארגון חשוב, כולם ייפלו לרגליו.
זמן רב עבר מאז השיחה המשפילה ההיא בבית עגנון. החיים חלפו מעליי, ובוקר בהיר אחד אני יושבת על כיסא העורכת והטלפון מצלצל. על הקו בכירה ממוסד תרבות ירושלמי. השם מוכר, הקול הצורם גם כן. היא מתחננת שאכניס אייטם לעיתון על אירוע שמתקיים אצלם.
