השמיים היו טהורים, והארץ היתה שקטה, וכל הרחובות היו נקיים, ושירה ואני הוצאנו את כל הדברים שלנו מהאוטו, והלכנו עם התינוקת הקטנה שלנו, חיה, לבית של אמא שלי בירושלים. באנו להיות איתה ביום הכיפורים. וכשהגענו לבית שלה פתחנו את הדלת, בלי לדפוק, כי ידענו שהיא לא מסוגלת לפתוח לנו, כי היא בדיוק חזרה מניתוח ברך מורכב בבית החולים שערי צדק. הרגל שלה הייתה חבושה, והכאבים הקרינו לה על כל הגוף, ומשככי הכאבים לא עזרו. זאת הסיבה שהבית של אמא שלי היה שקט ועגום. למי אכפת מיום הכיפורים כשהרגל כל כך כואבת.
וכשהערב ירד עליתי עם חיה לבית התפילה. היא הייתה אז תינוקת קטנטנה, בת חצי שנה, ובכל זאת היה לי חשוב לקחת אותה איתי. ובית התפילה היה מלא אנשים עטופי טליתות, בבגדי לבן בוהקים. וכל המתפללים החזיקו ספרים, ושרו שירים. ועל הבמה עמד החזן, גבר מבוגר עם זקן אפור, וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו. אינני אדם דתי, בדרך כלל אני לא אוהב להיות בבית כנסת, אבל הפעם התפילה הזו באה לי בטוב. חיבקתי את חיה, עצמתי עיניים, ושיוויתי השם לנגדי.
וכשחזרתי הביתה ניגשתי לאמא שלי, ועזרתי לה לרדת מהמיטה, וביחד עשינו את התרגילים שהרופאים ביקשו מאיתנו לעשות. ואמא שלי נאנקה מכאבים, ואמרה, אני לא יכולה, אני לא יכולה, ואני התעקשתי שהיא תקפל את הברך, כי ככה הרופאים אמרו לעשות. לא לוותר. זה כואב, זה יכאב, אבל רק ככה הרגל יכולה להתאחות.
וכמה דקות אחר כך, בזמן שעזרתי לאמא שלי לטפס למיטה שלה בחזרה, שמעתי צרחה איומה מהסלון. רצתי לשם במהירות, חשבתי שמשהו קרה לחיה, אבל כשהגעתי לשם ראיתי את שירה עומדת על הכיסא וממלמלת, ראיתי עכבר. אוי לי ויי, חשבתי לעצמי. מה עכבר עכשיו, באמצע יום הכיפורים. אחרי כמה שניות אמא שלי הגיעה בצליעה מהחדר שלה, הכול בסדר, היא שאלה. מה קרה. לפני שנייה היא לא הייתה יכולה לזוז, והנה עכשיו היא כבר הולכת. ברוך רופא חולים.
*
שירה הצביעה על שידת הטלוויזיה, והסתכלה עליי במבט של כפרה אתה הגבר היחיד בבית, בהצלחה. בלעתי את הרוק. פתחתי את דלת הבית, ניגשתי לשידה. חשבתי לעצמי שאני אזיז אותה, ואז העכבר יראה את הדלת ויברח החוצה, ולחץ הדם שלי ישוב לקדמותו. ניגשתי לשידה, הזזתי אותה בצרחה, העכבר נמלט ממנה לתוך הבית, והתחפר מאחורי ארון הספרים הענק בסלון. אוי לי ואבוי לי.
לא ידעתי מה לעשות, הזעתי בכל הגוף, הידיים שלי רעדו והפה שלי התייבש. החלטתי להקים חומת ספרים מסביב לארון, כדי שלעכבר לא יהיה לאן לברוח. התחלתי לסדר את הספרים בשורה ארוכה. ספרי קודש וספרי חול, ספרי בישול ואלבומי זיכרון. וכשהחומה נשלמה, הבאתי קופסת פלסטיק כבדה מהמטבח, והתחלתי להזיז את הארון. חשבתי לעצמי, הוא יצא משם, ואני אתפוס אותו בקופסה. שירה ואמא שלי עמדו בסלון והסתכלו עליי במבט שיש בו מן ההערצה ויש בו מן הרחמים.
בפעם הראשונה שהזזתי את הארון, העכבר נמלט החוצה בבהלה, ואני צרחתי, והעכבר נתקל בחומת הספרים שלי, ומיד חזר להתחבא בארון. הדופק שלי עלה, ועל המצח שלי נקוו האגלים. בפעם השנייה, העכבר נמלט החוצה בבהלה, ואני שוב צרחתי, והעכבר שוב חזר להתחבא בארון. ובפעם השלישית, כשהזזתי את הארון, העכבר נמלט החוצה, אל מלכודת הספרים שלי, ואני צרחתי שוב, והשלכתי עליו את הקופסה בפראות, והעכבר הקטנטן נתפס בקופסה, אבל הוא לא נתפס טוב, כי זרקתי אותה לא טוב, זרקתי את הקופסה עליו, והעכבר השתולל בתוכה, אבל הוא היה פצוע, כי אני פצעתי אותו בטעות. הוא היה ממש פצוע, ירד לו דם.
ואחרי כמה שניות ניגשתי לקופסה והסתכלתי על העכבר האומלל. לא רציתי לפצוע אותו, לא רציתי להרוג אותו, אבל זה מה שקרה. העכבר פרפר ופרפר ולבסוף נדם. ואני הסתכלתי עליו, והבטן שלי התכווצה. שירה ואמא שלי הביטו בי בשקט, ובסלון השתרר קול דקיק של דממה דקה. הכול היה עצוב ומוזר. ואחרי כמה שניות לקחתי את הקופסה החוצה, זרקתי את העכבר מתחת לאיזה שיח, וחשבתי, אדם, כמו עכבר, יסודו מעפר וסופו לעפר. משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, כצל עובר, כענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף.
*
ירושלים הייתה שקטה וקרה. ברחובות לא היו מכוניות, ולא היו אנשים, ואני בלעתי את הרוק, וחזרתי לסלון של אמא שלי, והתחלתי לסדר אותו. חיה בדיוק בכתה בחדר הסמוך, אז שירה הלכה אליה, ואמא שלי חזרה לחדר שלה, להיאנק מכאבים, ואני החזרתי את הספרים למקום, לבד, בשקט. הגוף שלי היה עדיין מכוסה בזיעה משונה, ונפשי הייתה מקומטת. עד עכשיו היא מקומטת קצת.
וזהו, מאז ועד היום, מדי שנה, בין כסה לעשור, אני נזכר בסיפור הזה, בתפילה המתוקה ההיא, ברגל הפצועה של אמא שלי, ובעכבר הכיפורים האומלל, שהרגתי במו ידיי בעיצומו של הלילה. וכשם שלא הבנתי את הסיפור הזה אז, כך איני מבין אותו עכשיו. ובכל זאת שמור בליבי אותו הצער המוזר.
