אחד מזיכרונות הילדות שלי בחופש הגדול לוקח אותי אחורה לרגע שבו, ובכן, אנחנו עולים לאמא שלי על העצבים. הסצנה הייתה קבועה: אני ואחותי שתי נערות מתבגרות שמתעצלות לקום בבוקר. אמא מנסה להעיר אותנו ללא הצלחה. בשלב כלשהו, בערך בשעה 12 בצהריים, אמא נשברת ונכנסת לחדר עם גיגית מלאה בכבסים, מנחיתה אותה ליד הרגליים שלנו ומתחילה להכניס את הבגדים המקופלים לארון בקולניות, תוך כדי שהיא מסננת משפטי תסכול: "שתי בנות, ולא עושות כלום בבית הזה. חכו־חכו שתתחתנו ויהיו לכן ילדים".
המשפט הזה, שחזר על עצמו כמעט מדי חופש גדול, הפך בסוף לבדיחה משפחתית. עד כדי כך שביומולדת 60 של אמנו שילבנו אותו בשיר שהכנו לכבודה, וכולם התפקעו מצחוק. אפילו אמא צחקה. ויש זיכרון נוסף. אני בערך בת חמש, רוכבת על אופניים בצהרי שישי, עולה על מכסה ביוב רעוע ונופלת לתוכו. הרגליים שלי תקועות בפנים ואני לא מצליחה לצאת. אין נפש חיה ברחוב, אני צועקת "אבא, הצילו!" ולמרות שעשרות בעלי בתים ברחוב הם "אבא", איכשהו האבא הנכון יצא מהבית במכנסי פיג'מה ובגופייה, רץ לעברי ושלף אותי מתוך הביוב. וכשהוא סחב אותי בשתי ידיו, הדבר היחיד שחשבתי לעצמי הוא "איזה פדיחות, כל הרחוב רואה עכשיו את אבא שלי בפיג'מה".
זיכרון שלישי: טיול שנתי לאילת. אנחנו אמורות להתייצב בתחנת רכבת צפון בשעה 6:30 בבוקר. אני כמובן לא מתעוררת בזמן. לחץ בבית. אמא ממהרת לעזור לי לארוז את התיק, ואחר כך מסיעה אותי במשך 45 דקות בפקקים כל הדרך מבני־ברק לרכבת צפון. יש לה מתכונת עם התלמידות באותו יום, והיא מתחילה לעשות טלפונים מתוך הרכב כדי להודיע שתאחר. אנחנו מגיעות לתחנה ומגלות שהאוטובוס לאילת ברח לנו. המנהלת החליטה על עונש חינוכי למאחרות. אמא שלי מתקשרת אליה ואומרת: על גופתי הילדה תפסיד את הטיול השנתי. ואז היא מסיעה אותי עוד חצי שעה לתחנה המרכזית, דוחפת לי מאתיים שקל ביד ומעלה אותי על האוטובוס לאילת.
אבא יצא מהבית במכנסי פיג'מה ובגופייה, רץ לעברי ושלף אותי מתוך הביוב. וכשהוא סחב אותי בשתי ידיו, הדבר היחיד שחשבתי לעצמי הוא "איזה פדיחות, כל הרחוב רואה עכשיו את אבא שלי בפיג'מה"
"חכי־חכי כשתתחתני ויהיו לך ילדים". כל השנים לא הבנתי את המשפט הזה, עד השבוע הארור ההוא, שבו החצי נסע לעוד כנס בחו"ל ואני נשארתי עם השלושה. בהתחלה הם היו די בסדר, אבל מתישהו הם פשוט איבדו את הרסן, כל אחד בתורו.
והנה אני מוצאת את עצמי עם ילד שמסרב להתארגן בבוקר לבית הספר כי המדפסת לא הדפיסה לו את העבודה שעשה בערבית. כל זה קורה בזמן שהקטנה מבקשת שוקו והאמצעי מרעיד את הבית בצעקות כי הוא לא מוצא את הכיפה שלו. והשוקו של הקטנה נשפך, והכלב עשה קקי בגינה, והבוס מסמס לי שהוא חייב את הכתבה שלי ליום ראשון, ואני לא מצליחה להפעיל את המדפסת, והחצי לא זמין לעזרה, ולמה הוא לא עשה חבילת שיחות לחו"ל (אולי כי הוא לא רצה לקבל בדיוק את הטלפונים האלה).
הקטנה לא נרגעת גם בשבת. בכל שעה עגולה היא פוצחת בסשן דרמטי של צעקות. הסיבות הגיוניות מאוד. נניח, שהחברה שהתארחה אצלה שפכה את כל הנצנצים מהקופסה. אז היא יוצאת לגינה ומתחילה להשחית פרחים. ואחר כך היא בורחת לפארק ואני, עם גב תפוס, יוצאת אחריה.
וביום ראשון המהומה נמשכת. שוב הגדול לא קם בזמן ואני מקפיצה אותו בפיג'מה לגבעה הצרפתית. בינתיים האמצעי מתקשר ואומר שהקטנה בוכה כי היא לא מבינה לאן נעלמתי. אני טסה במכונית בחזרה לעוד סשן של לחץ ובכיות. הבוקר הזה נגמר בכך שהכנסתי לרכב ילדה שסירבה להתלבש, ללא כל יכולת להרגיע אותה.
וכשהלכתי בשביל המוביל אל הגן, כשכל ההורים מביטים ב"Walk of Shame" ומברכים אותי ב"בוקר טוב" של הזדהות, פתאום הבנתי.
מעולם לא נתתי את דעתי לרמת העייפות של אמא, כשהייתה נכנסת לחדרי עם הגיגית ומסננת משפטי תסכול. מעולם לא תהיתי מה הרגיש אבא שלי כשהערתי אותו מהשנ"צ היחיד בשבוע, אחרי לילה שלם של עבודה. מעולם לא עצרתי לחשוב באיזה לחץ אמא שלי הייתה מצויה באותו בוקר שבו בזבזה עליי שעה שלמה של נסיעות, כשבעבודה כולם מחכים לה. באותם רגעים, מבחינתי, הם היו פשוט ההורים שלי. וזה היה תפקידם: לכרכר סביבי, לכסת"ח אותי, לדאוג לי כשאני במצוקה.
ועכשיו אני האמא הזאת, בשבוע שבו היה ראוי להיכתב עליי פרק ב"סיפורה של שפחה". עבד נרצע לצורכי ילדיי. וכל מה שבא לי הוא להגיד להורים שלי – תודה שגידלתם אותי. תודה על שעות של הקפצות, על וִיש מתחת לרגליים, על שנ"צ שנדפקה, על גיגית של כבסים מקופלים. אתם אדירים. אין לי מושג איך עמדתם בזה. על חטא שחטאתי לפניכם בזלזול הורים ומורים.
