לפעמים נגמרות לנו המילים. תרגום השבעים מצא מילים יווניות לתרגם בהן את כל עשרת הדיברות, עד שהגיע למילה "שבת", ולא מצא לה מקבילה יוונית. הרעיון של השבת היה זר כל כך לתרבות היוונית, עד שלא נמצאה לו מילה בלשונם, והמתרגם נאלץ להעתיק את המילה העברית באותיות יווניות. ביום הכיפורים נגמרות לנו המילים גם בעברית; הרי יש ביום הזה הרבה מעבר לכפרה, ובכל זאת הסתפקנו בכינוי הזה. בארמית ויתרו אפילו על הניסיון להגדיר, וקראו למסכת העוסקת ביום הקדוש "יומא", כלומר: היום, בה"א הידיעה, וזהו.
שנים רבות אני לומד ומלמד על יום הכיפורים, ועדיין אינני מצליח להסביר את העוצמה שלו. כוחו של יום הכיפורים פורץ את כל המחיצות המילוליות שבהן אנחנו מנסים לסכור אותו. בשנת תרע"ד (1913) החליט הפילוסוף היהודי־גרמני הצעיר פרנץ רוזנצווייג להמיר את דתו לנצרות פרוטסטנטית, באופן שיקל על הקריירה האקדמית שלו בגרמניה האנטישמית. כצעד של פרידה הוא נכנס לתפילת יום הכיפורים בבית כנסת בברלין, ויצא משם מאמין נלהב בא־לוהי ישראל. האגדה הרומנטית מספרת שרוזנצווייג מצא עצמו בשטיבל קטן של יהודים ממזרח־אירופה, ושם גילה לראשונה תפילה חסידית סוערת ונלהבת. אך היסטוריונים טוענים שהוא התפלל דווקא באחד מבתי הכנסת המפוארים של ברלין, שהתפילה בו הייתה חגיגית וטקסית. זה מעצים עוד יותר את התעלומה, מה בדיוק קרה שם לרוזנצווייג; איך הבקיעה עוצמתו של יום הכיפורים את דרכה אליו מבעד למקהלה ולגינוני הטקס.
הבטתי במאות הילדים הנוסעים באופניים על הכביש. מצד אחד, המראה הכאיב לי. האם כך יש לבלות את היום הקדוש והנורא? מצד שני, ידעתי להעריך את הקריאה העמוקה של יום השבתון, שהביאה גם מחללי שבת להשאיר את מפתחות הרכב במגירה
מורי ורבי, הרב יהודה עמיטל, ראה פעם מחזור תפילה שבו כתוב בתפילת יום הכיפורים: "כאן נוהגים לבכות בקהילת קודש פרנקפורט דמיין". הרב עמיטל צחק אז קצת על היקים, שצריכים הוראות מתי לבכות בתפילה. "הפסקתי לצחוק", סיפר לימים הרב עמיטל, "כשדיברתי עם איש זקן שהיה מתפלל בפרנקפורט בילדותו. כשהוא תיאר לי את תפילת יום הכיפורים שם, התחיל לבכות באמצע דבריו. אז למדתי שגם התפילה הטקסית של בני גרמניה בוקעת ביום הזה בדרכה שלה רקיעים ולבבות".
ומה במדינת ישראל? כל המריבות שלנו בענייני דת ומדינה מתפוגגות ביום הכיפורים. היהודים בישראל בחרו להשבית את כלי הרכב שלהם ביום הזה, בלי שום חוק ותקנה. בשום מקום אחר בעולם אין 25 שעות שבהן שובתות המכוניות. גדלתי באלקנה ולמדתי באלון־שבות, ולעיר חילונית הגעתי רק לאחר נישואיי. כשיצאתי מבית הכנסת, בסוף תפילת "כל נדרי" הראשונה שלי במודיעין, עמדתי ברחוב, הבטתי במאות הילדים הנוסעים באופניים על הכביש, ולא ידעתי את נפשי. מצד אחד, המראה הכאיב לי. האם כך יש לבלות את היום הקדוש והנורא? מצד שני, ידעתי להעריך את הקריאה העמוקה של יום השבתון, שהגיעה גם למחללי שבת ולאוכלי טריפות, והביאה אותם להשאיר את מפתחות הרכב במגירה ליום אחד. גם הם מרגישים את קדושת היום.
יש כאן פתח של תקווה להסדרת יחסי הדתיים והחילונים, בלי כפייה ובלי חקיקה, מתוך הסכמה ורצון טוב. אולי נוכל להגיע להסדרים דומים גם לגבי השבת ברחוב הישראלי, שלא תהיה בהכרח לפי ההלכה ודקדוקיה, אך תשקף את קדושתו וייחודו של היום השביעי. לצערי, אינני בטוח לגמרי שזה מעשי. אולי רק קדושתו של יום הכיפורים היא שבוקעת את כל המחיצות, וקשה יהיה לשחזר זאת בימים אחרים.
נגמרות לי המילים כשאני בא לתאר את היום הקדוש הזה. הן נגמרות לכולנו. חלק מכלי התקשורת בישראל מקדישים את גיליונות היום לכתבות על ההכנות לכיפור בחנויות האופניים ולעיסוק בלתי פוסק במלחמת יום הכיפורים, אולי גם כדי לברוח מהעיסוק בקדושת היום. הרי לא מרבים לחשוף לקראת כל יום ירושלים הקלטות חדשות של קצינים זוטרים ממלחמת ששת הימים, בעוד הקלטות כאלה גודשות את גיליונות יום הכיפורים בעיתונים; אולי משום שאם נדבר פחות על המלחמה ההיא, נמצא את עצמנו חושבים ומדברים על מה שקצת קשה לנו להגדיר, וקצת מביך בשבילנו לנסח. קשה כל כך להסביר את האחיזה החזקה של היום הזה בחיינו, ודאי בשפה היומיומית של התקשורת שלנו. לא בטוח שצריך להסביר אותה.
אנחנו נוטים לתאר את הקודש כחלש, כמין ציוץ דקיק, שמאפילות עליו בקלות חצוצרות החטא. יום הכיפורים מזכיר לנו שהקודש אינו כה חלוש. קול הרעם העמוק, שאנו מרגישים ביום הזה קצת מעבר לטווח השמיעה, בעצָמות יותר מאשר באוזניים, הוא בת־הד לקול השופר הגדול, שמלוא כל הארץ כבודו. כדי שנשמע אותו ממש צריך רק לפתוח קצת יותר את האוזניים, ואת הלב.
