זעקות "ההדתה" שנשמעו במהלך הבחירות מצטרפות לתחקירים המתוקשרים של עו"ד יאיר נהוראי על המכינה הקדם־צבאית בעלי, ומגיעות לשיאן בפסילה הפוליטית של חלקים מרכזיים בציונות הדתית. אביגדור ליברמן ויאיר לפיד הכריזו על חרם, "לא נשב עם המשיחיסטים בקואליציה", ועוד כמה מאזובי הקיר הצעקניים של הפוליטיקה שלנו מיהרו גם הם לגלוש על הגל. כדי להבין את המתקפה הזו ואת מקורותיה יש לזהות את התהליכים האמיתיים המתחוללים בחברה הישראלית. לא מדובר בזיהוי ההוא, של אותו אלוף במדים וכיום במילואים, שכל כולו פרי הדמיון והחרדות שלו עצמו, אלא בזיהוי תהליכים אחרים, עמוקים ומשמעותיים לאין ערוך, שזיהה ובישר הראי"ה קוק כבר לפני כמאה שנה: עם ישראל חוזר לעצמו, לתרבותו, לזהותו ולייעודי חייו. זו התשובה הישראלית הגדולה שהוא צפה, והיא מתחוללת כאן ועכשיו.

התהליכים הללו עולים לפני השטח, מתגלים בכל עומק משמעותם ומקבלים את מלוא האישור לנוכחותם ולשורשיותם, ממקום בלתי צפוי; לא מהישיבות והמכינות ולא מהמחלקות לתרבות תורנית, אלא דווקא מהטרנד של המוזיקה היהודית, שהתחיל כבר לפני למעלה מעשור וחודר בזמננו גם לאמנות, לספרות, לקולנוע, לתיאטרון ולתקשורת. עוד ועוד אמנים, דתיים וחילונים, מצטרפים לגל המוזיקה היהודית, שהלחן הנפלא של עובדיה חממה ל"אנא בכוח" היה בזמנו מניצניו הראשונים. לכאורה כל העניין נראה תמים. פולקלור שכזה. "שומרי החומות" של ההגמוניה שיודעים היטב כיצד לסמן ולתקוף כל ניצן שעלול לסכן אותה – ההתנחלות, התשובה, ההדתה, הנבואה, מדינת ההלכה – אינם חוששים ממוזיקה ומאמנות. להפך, גם הם נהנים. אבל המוזיקה אינה ניטרלית ואינה תמימה כלל.
מי שהבין את מלוא הפוטנציאל המהפכני שנושא הטרנד המוזיקלי היה אפלטון. את "השומרים" של המדינה שהגה הוא מזהיר נמרצות: "יש להיזהר מהנהגת מין חדש של מוזיקה, באשר יש בכך משום סכנה לכול. כי בשום מקום לא ישונו דרכי המוזיקה בלי שישתנו החשובים שבחוקי המדינה… כאן חייבים השומרים לבנות את מצודתם: במוזיקה. …בלי משים מתגנבת מצד זה בנקל העבריינות. …כאילו אין עבריינות זו אלא משחק, ואיננה עושה שום דבר רע. …מעט מעט היא מוצאת לה אחיזה, וחודרת בחשאי, זעיר שם זעיר שם, לתוך הנימוסין והעיסוקים; מכאן תעבור, בזרם גדול יותר, לתוך משא ומתן שבין אדם לחברו, ומתוך משא ומתן זה הרי היא תוקפת את חוקי המדינות ומשטריהן בחוצפה יתרה… עד שתהפוך בסופו של דבר את כל סדרי הפרט והכלל" ("המדינה", ספר ד', 424־425). דווקא בשל תמימותה לכאורה, בכוחה של המוזיקה היהודית לפצח את מנגנוני ההגנה שיצרו "שומרי החומות" כדי לחסום את הופעתה המתבקשת של הזהות היהודית. המוזיקה מדברת אל הנשמה ומעוררת אותה, ושום מכבסת מילים של התקינות הפוליטית לא תוכל לה. מובן שהמוזיקה אינה הסיבה לשינויים התרבותיים, שנובעים תמיד מרובד עמוק יותר. אבל כשמגיע זמנם להתחולל היא כלי מצוין להתגברות על כל המנגנונים שאמורים לחסום אותם. כי מי שאהב את "אנא בכוח" – ומי לא בעצם – כבר לא יוכל להתכחש לזהותו היהודית. ומכאן ועד מהפכה תרבותית, ובהמשך פוליטית – כפי שכתב אפלטון – הדרך כבר לא ארוכה.
אז כן, נהוראי, לפיד, ליברמן, סתיו שפיר ואחרים – אתם צודקים. זעקות השבר וקריאות החרדה הבוקעות מעומקי החרדיות החילונית שלכם הן לגמרי במקומן. אכן, מתחוללים תהליכים. אחרי שניים־שלושה דורות שבהם עם ישראל חזר לארצו, הוא חוזר עכשיו גם למסורתו, לזהותו ולתרבותו.
נכון, מנגנוני ההגנה שלכם, המזהים למענכם באופן לא מודע את הסכנה הגדולה, אינם מזייפים. הם נותנים לכם התרעת אמת. אבל אתם נלחמים מלחמה אבודה. והמלחמה שלכם אבודה לא רק כי היא לא יכולה לעצור את התהליכים הללו, העמוקים ומושרשים בהיגיון של תחיית ישראל בארצו הרבה יותר מכל הפוליטיקה, הפחדים, התעמולה והמניפולציות התקשורתיות שלכם. המלחמה שלכם אבודה כי אם הייתם משתחררים לרגע מהחרדות, מקשיבים באמת, הייתם מגלים שהבשורה החדשה של הזהות היהודית, שהולכת ומבשילה בחברה הישראלית, כלל אינה מסכנת אתכם ואת כל מה שחשוב ויקר לכם. היא לא יוצאת נגד כל מה שנוצר כאן בשלב הראשון של התחייה, אלא באה רק לברר אותו, ולהעלות אותו למדרגה גבוהה יותר שתהפוך אותו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית המקורית, ההיסטורית, ההולכת ומתחדשת בעצם הימים הללו בתהליכי התחייה והתשובה הישראלית שחיכינו להן אלפיים שנה. זוהי הסיבה לכך שבסופו של דבר התחייה והתשובה הן שתנצחנה, ולא הריאקציה שלכם.