אין שנה שהמושג "שנת בחירות" חל עליה יותר מהשנה שחלפה עלינו לטובה, או לרעה, תלוי מאוד באיזה צד אתה. אומרים שלפני שמגיעים גלי צונמי גדולים, הטבע מנסה לרמוז לך שזה עומד להגיע: לפעמים יש שפל גדול לפני כן, עופות פותחים במסע נדידה ספונטני, חיות בר נסות למקומות גבוהים. נדמה לי שגם לצונמי הפוליטי שאנו עדים לו עכשיו היו סימנים, פחות טבעיים. בלי עופות, בלי חיות בר.
הסימנים לפלונטר הפוליטי הנוכחי, שהוא הסיבה לכך שאנו רחוקים מממשלה יותר משדונלד טראמפ רחוק מאיפוק בטוויטר, התגלו לפני כמה חודשים במה שמכונה בשפה משעממת "הבחירות המוניציפליות". הכול כבר היה שם. בטבריה, קאובוי חילוני ביסס קמפיין על מאבק אלים בכל דבר שהריח מדת. בירושלים התפלגו חילונים ודתיים לשתי קבוצות נפרדות לחלוטין. בתל־אביב מועמדים צעירים קראו למועמד ותיק ומנוסה ללכת כי די, מספיק. ובכל רחבי הארץ ריחפו ענני שחיתות כבדים על כל החגיגה. הסנונית המוניציפלית בישרה את בוא האביב.
גם אני עשיתי לי בחירה מוניציפלית השנה: עזבתי את החופש המוחלט והנוחות הקוסמית של תל־אביב לטובת מאבקי הדת הטריים של רמת־גן והרחובות הצפופים של בני־ברק, שדרכם אני עושה בכל בוקר את דרכי לעבודה. להתראות חולדאי, שלום כרמל שאמה. ובלב אני בכלל עפולאי.
לפעמים אני מרגיש שעברתי לעיר שאחראית לכל הבלגן שאנו נמצאים בו עכשיו. רמת־גן עמדה השנה במרכז כמה מסערות ה"הדתה" הבולטות ביותר. זה התחיל ברצון העז של כרמל שאמה הכהן להנהיג תחבורה ציבורית בשבת, והסתיים בהופעת יום העצמאות שבה נתן גושה הזמין לבמה בחורה צעירה שתשיר איתו, היא הורדה מהבמה בהוראת נציג העירייה, והאיש פוטר מתפקידו. אין לי כוח לחפור בשתי הסוגיות הללו; אני רק יודע שמה שראינו בקטן ברמת־גן התנקז בסוף לכחול לבן.
כי אפשר לטמון את הראש בחול כמה שרוצים, אבל אם נתעלם רגע מהרעשים הצווחניים של עיתון הארץ והעמרי מניבים, מתחולל במדינה מאבק לגיטימי בכל הנוגע לדת ומדינה. הוא לא מאבק בין טובים לרעים, הוא לא מאבק בין יהודים ללא יהודים, הוא מאבק על בחירה. אני יודע את זה כי גם בתוכי מתחולל מאבק כזה, שהתחדד מאז שעברתי לעיר הכרמל.
בסופ"ש הראשון שלי ברמת־גן כבר הרגשתי את ההבדל. העולל, שנוהג לאכול בכל בוקר "יוגורט עם שוקולד", התעורר בשבת ודרש את שלו. פתחתי את המקרר ועיניי חשכו: אין יוגורט עם שוקולד. יותם התל־אביבי היה קופץ בתוך שתי דקות ל־AM:PM ומביא לו סיבה טובה להפסיק לבכות. יותם הרמת־גני יכול ללכת לחפש מי ינענע אותו. גדלתי בעיר שהכול בה סגור בשבת, והרחובות שיש בהם בתי כנסת גדולים סגורים במחסומי ברזל, וכדי להגיע הביתה אתה צריך לעשות עיקוף של שבע דקות. מדדתי. עכשיו אני שוב חי בעיר כזאת. נשבע לכם, בתוך שבוע התרגלתי.
זה לא ההבדל היחיד בין העיר של חולדאי לעיר של שאמה. מצד אחד כבר אין AM:PM פתוח מתחת לבית שלי בשבת, ואם אני רוצה לאכול ארוחת בוקר שלא אני הכנתי אני צריך להרחיק עד חולדאי, אבל אבל מה זה לעומת העובדה שמתחת לבית נמצאת המכולת של רפאל? היא בגודל של מדף הקפואים בשופרסל, אבל איכשהו, לא משנה מה אני אשאל את רפאל אם יש לו, הוא יגיד לי במבטא הבוכרי שלו "ברור יש, זה מכולת לא?". הוא גם נותן לי לקנות בהקפה, ואין משהו שנותן לך יותר תחושה של בית מלקנות בהקפה, כי לקנות בהקפה זה שורשים, זה לדעת שיש אדם זר שמאמין שאתה לא עוזב בקרוב. שיודע שכאן זה בית, כאן זה לב, ולפני שאני משלם אני לא עוזב.
אני אוהב ללכת עם הילדים לפארק ברגל בשבת, ושבתור למגלשות יחכו איתם שני ילדים עם פאות עד הכתפיים. על הספסל ליד, משפחה של כיפות סרוגות תפתח סיר של חמין, ואפילו תציעו לי טעימה מהקישקע. אני אוהב את הנסיעה דרך בני־ברק לתל־אביב, עם הפשקווילים המוגזמים על לוחות המודעות, שגורמים לי לחשוב פעמיים לפני שאני מסתכל בטלפון כי בכל זאת זה מקור כל הרוע בעולם. אני אוהב את השמות של הרחובות בבני־ברק, שנדמה לי שחלקם נסללו רק כי רב אחד עדיין לא זכה לכבוד המגיע לו. אני אוהב את זה שמאז שעברתי כבר שתיתי שתי כוסות קפה אצל שכנים, כאלה שהכרתי יומיים אבל כבר הזמינו לקפה.
וכן, אני אוהב גם את השבת החדשה שלי. היא רגועה יותר, אולי עם פחות אפשרויות תרבות ושופינג אבל בקצב אחר ובשקט אחר ובריח אחר של פעם. או שזה בכלל הקישקע מהפארק. לא יודע. אני לא סגור על עתיד המאבק הדתי־חילוני ברמת־גן, ואני גם לא יודע לאיזה צד בו אני שייך. אני גם באמת מקווה שאיכשהו הברוׂך הדתי־חילוני בהנהגה ירגיע קצת את האנשים הפשוטים, שיבינו שהדבר היחיד שיוצא מהתנגשות כללית הוא עוד שלושה מנדטים לליברמן. אני רק יודע שאחרי שנה שבה הדתי והחילוני לא הפסיקו להתרסק זה לתוך זה, איפשהו בין החול של תל־אביב לקודש של בני־ברק, מאוד נוח לי עם האמצע של רמת־גן.
