כל מה שמתנהל כרגע בפוליטיקה הישראלית מעל פני השטח הוא כמעט חסר ערך, היות ומה שמתנהל מתחת לפני השטח הוא הדבר האמיתי המגלם אמת עצובה מנקודת מבט לאומית.
נתחיל מהסוף – האינטרס הציבורי כפי שהוגדר בשתי מערכות הבחירות האחרונות הוא כזה: ממשלת אחדות לאומית; זניחת שיח החרמות; רוטציה בין שני מנהיגי הליכוד וכחול לבן; נתניהו צריך להתחיל כמבוגר האחראי והמנוסה שאמור לחנוך את הטירון הפוליטי; הגדרת קווי היסוד של הממשלה על בסיס עסקת המאה של טראמפ המקפלת הזדמנות אדירה למדינת ישראל.
ועתה לחדשות הפחות טובות: גם מבלי להיות זבוב על הקיר בחדרי היועצים של המפלגות השונות ואלה המחוברים אליהן ניתן לומר ברמת ודאות גבוהה כי מהלך פוליטי נרקם, ולא מעתה, להפלת נתניהו. מה שמתחולל כרגע זה קרב פוליטי נטו של אליטה באליטה ולא שום דבר אחר. אין כאן ענייני מהות, לא ענייני רעיון וגם הסיסמאות הטהרניות בענייני שחיתות ודמוקרטיה אינן מסתירות את מה שמבצבץ מתחת לפני הקרחון.
מה שמסתתר שם זה מהלך כוחני נטו להפלת נתניהו. מדוע ? כי נתניהו האהוב/ שנוא, הגלוי / מקובל, הפופולארי / דחוי הגדיר בעשור האחרון את הפוליטיקה הישראלית דרך המימד הפרסונאלי – אישי, דבר שהשתקף אפילו בניסוח פתק ההצבעה בבחירות (הליכוד בראשות נתניהו) . עכשיו כולם רוצים להיות נתניהו, כולל אלה שסולדים ממנו, כולל מתחריו. לא כי הם רוצים לעשות משהו שהוא עוד לא עשה ברמה הלאומית, אלא משום שהם רוצים להיות ממש כמוהו, במשמעות הפוליטית-כוחנית והעמדה שרכש בפוליטיקה שרק בן גוריון היה שם לפניו.
במובן הזה המיקוד סביב האיש נתניהו שמאפיין את הפוליטיקה הישראלית מזה תקופה ארוכה היה עמדת יתרון עבור ראש הממשלה אבל גם חרב המתהפכת מעל ראשו. והוא חש בה היום יותר מתמיד. מי רוצה להיות נתניהו ? בראש ובראשונה ליברמן. לשם הוא נושא עיניו. לא כמנהיג מפלגה סקטוריאלית רוסית אלא כמנהיג של מרכז פוליטי רחב. ליברמן מנסה לעשות את מה שרצו לעשות נפתלי בנט ואיילת שקד.
בנט ושקד רצו להפוך לליכוד האמיתי אך כשלו משום שהלכו שולל אחר האמונה כי הציבור הישראלי הפך ל'נוער הגבעות'. זה לא קרה. אבל ליברמן מנסה לעשות זאת דרך המרכז ולכן מגוון את החזות הסקטוריאלית שלו והביטחונית שלו דרך תפיסת עולם מרכזית חילונית. המהלך שלו להדחת נתניהו נרקם להבנתי סמוך או לפני מועד א' של הבחירות ונעשה בשותפות אמיצה עם כחול לבן. המפלגה הזו המייצגת חבורה של עסקנים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים, כלומר אליטה פוליטית, משתוקקת לכוח ולהמיר את מבנה הכוח הקיים באחר. גנץ אינו נראה אלא כגורם המונע בידי כוחות חזקים ממנו העוטפים אותו. הוא ממלא את פונקציית המנהיג הממלכתי שגם יש לו עבר ביטחוני ועבר נקי מבחינה ציבורית.
לתוך הקלחת הזו צריך להוסיף עוד כמה תבלינים שממתינים להיכנס לסיר כדי להרוויח משהו מהעניין. הרשימה הערבית המשותפת כשמה אכן משתתפת במהלך לא מאהבת השמאל או גנץ אלא מאהבת ההבטחה שאני מניח כי ניתנה כבר על ידי כחול לבן להמשיך בתוכנית החומש הממשלתית עליה החליטה ממשלת נתניהו. עמיר פרץ מבקש להשיב קמצוץ ממה שהלך לאיבוד אצל מפלגת העבודה וכך לגבי מרצ או בשמה המהונדס החדש שמדמיינת עולם שאינו קיים עוד.
צריך להבין. זו לא ברית של שמאל. זו התארגנות פוליטית נטו שמאחוריה מצוייה אליטה שאיננה חושבת, מדברת והוגה באופן רעיוני שונה מן האליטה של הליכוד ונתניהו. אין כיום בפוליטיקה הישראלית הבדלי גישות מהותיים ואגב זו הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית: המציאות של אחדות רעיונית בבחינת שפה אחת ודברים אחדים, הרבה יותר מענייני השחיתות הציבורית.
זו הסיבה שהמשא ומתן בין הליכוד לכחול לבן הוא 'בוקי סרוקי'. כלומר סרק. כולם מבינים את זה. כחול לבן מקווים לכישלון נתניהו והוא די ודאי. בעקבותיו יעביר הנשיא את המנדט לגנץ. או אז ינסו בכחול לבן לתקוע טריז בליכוד ולהציג את נתניהו כמחבל באינטרס הלאומי לאחדות. אבל גם אם לא, כחול לבן תלך לבחירות בפעם השלישית. לשם היא מכוונת (ולא נתניהו). מדוע? כי היא מתכוונת להגיע לבחירות האלה לאחר השימוע של נתניהו ואולי החלטת היועץ המשפטי מה שיהפוך את הליכוד (ללא נתניהו) להרבה פחות אטרקטיבי הבחירות הבאות בעיני הציבור.
זו למעשה תוצאת הלוואי של תהליך הפרסונליזציה של הפוליטיקה הישראלית. כאן בדיוק מונחת החרב המתהפכת מעל צוואר נתניהו. הליכוד ללא נתניהו אינו משול לליכוד עם נתניהו, ואת זה מבינים כולם, ובייחוד בכחול לבן ובישראל ביתנו שחושקים בקופה הגדולה. לשם מכוונת כחול לבן ולשם מכוון ליברמן. לבחירות נוספות אבל הפעם ללא נתניהו או עם נתניהו מוחלש.
אלו יסודות המהלך הפוליטי שלדעתי נרקם במשך תקופה ארוכה ולא מהיום. התוצאה שלו אכן תהיה סילוק נתניהו אבל ספק אם היא תחולל משהו מעבר לכך בתחום המהות ובעיקר ספק אם תביא למינוף ההזדמנות שנקרתה למדינת ישראל ברמה הלאומית בעקבות שתי מערכות הבחירות האחרונות.
