התשובה לשאלה כיצד איבד הליכוד כשמונה מנדטים בבחירות האחרונות, אם מביאים בחשבון את 35 המנדטים שזכה בהם בבחירות באביב בתוספת המנדטים של כחלון ופייגלין, קשה רק למי שמחפש אותה מתחת לפנס, כלומר במחוזות החלוקה האנכרוניסטית לגוש הימין וגוש השמאל, או בשאלה "כן או לא ביבי". אבל כשמבינים שנושא הבחירות היה שאלת זהותה היהודית של המדינה, ושהליכוד כלל לא הבין זאת במהלכן, התמיהה היחידה שנותרה היא כיצד לא איבד הליכוד יותר מכך.
את נושא זהותה היהודית של המדינה הציב במוקד הבחירות אביגדור ליברמן. הוא עשה זאת מסיבותיו האישיות והציניות, אבל אחרי שנתן את האות, נסחפו אחריו שאר מפלגות השמאל בלב שלם. כמעט שנות דור אחרי ששמעון פרס הגדיר את תבוסתו לבנימין נתניהו בבחירות 1996 כניצחון היהודים על הישראלים, ולא הימין על השמאל, נחשף שורש המחלוקת הקורעת מאז את החברה הישראלית. התגלה מה עומד בבסיס רעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות, היחס לארץ ישראל השלמה, להתיישבות, למערכת המשפט, לחוק הלאום, לערכי המשפחה ועוד. אלה הישראלים נגד היהודים. זו המחלוקת ההיסטורית. כמובן, בכל אחת מהזהויות נמצאת גם הזהות השנייה. גם הישראלים הם יהודים, ורובם הגדול אפילו יהודים טובים. המחלוקת היא בשאלה איזו מהזהויות היא העיקרית ואיזו המשנית.
בעוד גוש הישראלים הבין מה נושא הבחירות, שכן הוא שקבע אותו, גוש היהודים לא התעדכן ונרדם בשמירה. התרגלנו לחשוב שנתניהו הוא גאון פוליטי, אבל לפחות במערכת הבחירות הזאת הוא לא הבין מי נגד מי ועל מה. כמנהג הגנרלים הוא נערך למלחמה שעברה, לא לזאת שניצבה בפניו. נתניהו עסק בעיקר בנושא המדיני. את הישורת האחרונה לקראת הבחירות הוא הקדיש לסוגיות ביטחון ומדיניות, ביקורים אצל פוטין וראש הממשלה הבריטי, והכרזות על סיפוח הבקעה והחלת הריבונות.
לא במקרה לא הבין נתניהו על מה הבחירות. הן למפלגתו הן לו עצמו אין הרבה מה לומר בנידון. הליכוד היא מפלגה לאומית, ליברלית וחילונית בהגדרתה. יש לה אמנם מצביעים מסורתיים, אבל בשאלות דת ומדינה אין לה עמדה מגובשת. גם המחויבות הפוליטית לחרדים מונעת ממנה לדון בסוגיה ברצינות.
אבל גם ימינה, שנושא זהותה היהודית של המדינה אמור להיות מבחינתה "משחק ביתי", לא הופיעה כלל למגרש. היא ניסתה להיות יותר ימנית מן האפיפיור, ומסיבות ידועות התרחקה משאלות דת ומדינה ומשאלות הזהות היהודית כמו מאש. במקום לראות במתקפות הארסיות שניחתו עליה בנושאי היהדות הזדמנות לבטא בשיח הציבורי את מה שרק הציונות הדתית יכולה לבטא, היא בחרה לספוג אש ולהתעלם.
ימינה לא העזה להביא לציבור את הבשורה שרק הציונות הדתית יכולה להביא, שהיא הבשורה העיקרית שיש לה: יהדות ארץ־ישראלית, אורתודוקסית, היסטורית, רצינית, ועם זה פתוחה, מכילה ומקבלת כל אחד ואחת מישראל כיהודים טובים גם אם אינם מקפידים על קלה כחמורה. יהדות של דוגמה אישית.
את הגישה הזאת, יהודית ולאו דווקא "דתית", אין צורך להמציא מחדש. היא חיה וקיימת בעדות המזרח. בניגוד לכמה רבנים בציבור שלנו, שכל יהודי שאינו מבית מדרשם מוגדר אצלם אוטומטית כרפורמי, הן לרב עובדיה יוסף והן לרבי מלובביץ' לא הייתה שום בעיה להיות בעצמם שומרי מצוות למהדרין, ועם זה לחבק כל יהודי באשר הוא באהבת ישראל אמתית.
הרוב בחברה הישראלית הוא הרוב היהודי. הזהות היהודית ומסורת ישראל חשובות לו. את בשורת הזהות היהודית לא יכולים הליכוד או החרדים להביא לחברה הישראלית. את הבשורה של "אין עוד דתיים וחילוניים, כולנו יהודים" צריך להביא הציבור האמוני. זו לא רק רוח חדשה, אלא גם היכולת ליצירת פתרונות הלכתיים פרטניים ברוח זו. אמנת גביזון־מדן בנושא השבת היא דוגמה ראויה ליישום הרוח הזאת. הציבור הישראלי זקוק לעוד יצירות כאלה מאיתנו וכמובן – ליישומן.
בפרספקטיבה היסטורית, הזהות הישראלית החילונית שעל בסיסה נבנתה החברה הישראלית הולכת ושוקעת. התעוררותה העכשווית היא בבחינת שירת הברבור שלה. את מקומה לא תתפוס הזהות הדתית אלא הזהות היהודית. כדי לקיים זהות יהודית חזקה יש צורך בציבור דתי הדבק בתורת ישראל, שעם כל דתיותו יכול להיפתח לכל עמך ישראל. זהו אחד מתפקידיה ההיסטוריים של הציונות הדתית. כל עוד היא מתכחשת לו היא מועלת בייעודה ובהתאם לכך גם נראים הישגיה הפוליטיים.
כשמביטים כך בנושא, מבינים גם עד כמה מופרך הרעיון שהציונות הדתית תיטמע בליכוד, ועד כמה מקורו באנשים שמנתחים את השדה הפוליטי באמצעות מחשבי כיס ולא מתוך פרספקטיבה היסטורית ואידאית רחבה.
