אחת החוויות שהמחישה לרב ד"ר חזי כהן את הפער הרוחני־תרבותי בין ביתו באור־יהודה לישיבה התיכונית שבה למד, התרחשה בראש השנה. כשראש הישיבה מסר שיחה לבחורים לפני התפילה, הוא דיבר על כך שבראש השנה המתפללים אינם עסוקים בבקשות אישיות. "לא מבקשים פרנסה, לא כסף ולא שום צורך אישי", אמר הרב, והסביר לתלמידיו שראש השנה הוא יום של כלל, יום של המלכת ה' בעולם, ושצריכים לחכות עם הבקשות הפרטיות ליום הכיפורים.
אלא שהנער חזי כהן גדל באור־יהודה על ראש השנה אחר. בבית הכנסת הספרדי שבו התפלל, אחד מרגעי השיא של ראש השנה היה בסיום התפילה, כשארון הקודש נפתח, הקהל נעמד והחזן נשא תפילה על הפרנסה. דווקא הרגע הזה, שבו הציבור התפלל על פרנסתו שתהיה "במילוי וברווח, לא באיסור ולא בעמל וטורח, אלא בנחת ובשלוה בהשקט ובטח", היה אחד הרגעים הדרמטיים של תפילת יום הדין. התפילה על הפרנסה, מנתח היום כהן, מאפיינת היטב את שפתה של היהדות הספרדית, המבקשת לקרב את האדם לא־לוהיו דרך מצוקותיו האישיות. כנער הוא היה בעיקר מוטרד מהפער שנוצר בין העולם הרוחני שספג בביתו הספרדי, לעולם הרוחני האשכנזי שעל ברכיו חונך בישיבה התיכונית.
כדי לגשר על הפער ולחבר בין העולמות, נדרשת קודם כול היכרות. וכאן, הרגיש כהן, קיימת בעיה. תורתם של חכמי המזרח והגותם אינה נוכחת מספיק על מדפי עולם התורה הדתי־לאומי. אך נאה דורש ונאה מקיים. לאחר שתבע במאמרים שפרסם את עלבונה של ההגות המזרחית, נרתם כהן ליצירת מענה ולהשלמת החסר. במשך שנים רבות הוא מביא את תורתם של חכמי המזרח למוסדות שהוא מלמד בהם – ישיבת מעלה־גלבוע, מדרשת עין־הנצי"ב ומקומות נוספים. לפני כשלוש שנים הוציא לאור את הספר 'חוכמה מקדם', המאגד סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח. בחודש הקרוב יעלה לרשת, ביוזמתו, האתר 'חכימא' – מקבילה ספרדית לאתר הסיפורים החסידיים 'זושא' – שירכז סיפורים ורוח מחכמי המזרח, עם פרשנות, מערכי שיעור וסרטונים.
בימים האחרונים יצא לאור ספרו החדש של כהן, 'שערי חיים: בעקבי תורתו של הבן־איש־חי' (ידיעות ספרים). חכם יוסף חיים מבגדד, הידוע בכינויו בן־איש־חי, היה מנהיג ציבור, פוסק ומקובל, פייטן ודרשן ומחבר פורה (1909-1835). הוא הספיק לכתוב כשמונים ספרים בכל ענפי התורה, אבל רק מעטים יודעים לצטט ממשנתו. "גם אנשים שהמזרחיות היא חלק מעולמם לא מכירים את תורתו הענפה", אומר כהן. "לכן, כששואלים אותי מה החידוש בספר, אני עונה שכל עמוד הוא חידוש, ולא בגלל שאני גאון, אלא כי תורתו של הבן־איש־חי פשוט אינה מוכרת".
תורה בשוק
כהן מעיד על עצמו שגדל על הבן־איש־חי. תמונתו הגדולה ניצבה בסלון בית הוריו, ושמו של חכם יוסף חיים היה שגור בפי משפחתו. אביו, שהיה רב בית כנסת באור־יהודה, לימד מדי שבת את תורתו של הבן־איש־חי. כשהגיע לישיבה התיכונית נדהם כהן לגלות שחבריו לא שמעו על הרב הגדול מעולם. שנים רבות לאחר מכן החל ללמד את תורתו בישיבת מעלה־גלבוע ובמדרשת עין־הנצי"ב, ולפני 12 שנים החל להפוך את התורה שבעל פה לתורה שבכתב.
בספרו החדש כינס כהן דרשות וסיפורים הנוגעים לחיינו העכשוויים. הוא מגדיר אותו כספר פילוסופיה קיומית וכ"משקפיים לחיים", ומייחל לקריאה שתביא לידי מעשה. כשהוא נדרש לבחור עיקרון מרכזי בתורתו של הבן־איש־חי, כהן בוחר לדבר על חשיבות החיבור של כוחות החיים לתורה. הבן־איש־חי האמין שהאדם אמור לרתום את כל כוחותיו וחושיו לעבודתו הרוחנית, להסתכל בחמלה גם על כישלונותיו וחסרונותיו, ובמקום להסתייג מהם – לרתום גם אותם לעבודת ה'. "לא צריכים להיות נבוכים מהנאה מבגדים ומאוכל, אלא לתת להם מסגרת נכונה. הבן־איש־חי היה 'יורד לעם' והולך לשוק כדי להתעורר מבחינה רוחנית. הוא הבין שדווקא שם, אצל הסוחרים והמוכרים, יש אנרגיות שאפשר לחבר לעולם הרוחני".
כהן סבור שהעיקרון הזה מאפיין באופן כללי את השפה הרוחנית של עולם התורה הספרדי. "בשביל לבנות בניין רוחני לא צריכים לצאת מהחיים. אפשר למצוא את התורה בשוק, ברחוב ובחצר, ולא רק בנסיעות מרוחקות לרבי. לא במקרה ברוב הישיבות הספרדיות לא הייתה פנימייה. זו מציאות שמבטאת אמונה שבשביל לגדול בתורה לא צריכים להתנתק מהבית, ושגם בהמשך, בעולם העבודה, לא צריכים להתנתק מעולם התורה בשביל הפרנסה".
התפיסה המרוככת ביחס לעולם החול באה לידי ביטוי גם בבית הכנסת הספרדי. כהן מביא בספרו סיפור שמביא הבן־איש־חי, על בריון שבא לבית הכנסת בעיצומו של יום הכיפורים כשעל שפתיו שאריות מהסעודה שזה עתה אכל בביתו. הבן־איש־חי בוחר להציג את הבריון בסיפור לא ככופר וכמתריס, אלא כאדם שנכנע ליצרו הרע. כהן סבור שהרי"ח (רבי יוסף חיים) רואה בעצם הגעתו של הבריון לבית הכנסת ובקשתו להתפלל עם הציבור רצון להיות חלק מהקהילה, והרצון הזה גובר אפילו על חטאים שנעשו זמן קצר לפני כן. "התמונה שמצייר הרי"ח מתאימה לקהילה הספרדית בכלל ולקהילה בעיראק בפרט", טוען כהן. "היא מזכירה את האדם המסורתי שמתפלל בבית הכנסת בליל שבת ומקדש על היין, אך לאחר מכן מחלל שבת. הוא מבקש להשתייך לקהילת הנאמנים להלכה, אף שהוא עצמו מקיים רק חלק מהמצוות".
כהן משוכנע שגישה זו, המבקשת למנוע הדרה של ציבור מסורתי מבתי הכנסת, רלוונטית מאוד בתקופתנו, כאשר המסורתיות, שרבים צפו את היעלמותה, חיה וקיימת באופנים שונים בחברה הישראלית. "בית הכנסת הוא מקום של זהות, גם אם באים אליו רק פעם בשנה". את המסר הזה ראוי לאמץ בכל בית כנסת, מכל נוסח שהוא, במיוחד בימים הנוראים. 
