הנשיא ראובן ריבלין לא צפה את קיתונות הזעם שנשפכו עליו משמאל. הוא, שהתרגל בחמש שנות כהונתו לחיבוק משמאל ולביקורת מימין, הופתע בערב שבו הטיל על בנימין נתניהו להרכיב ממשלה. בשמאל חשו שהנשיא מנסה לגנוב להם את הניצחון.
הצעתו של ריבלין הייתה מחשבה יצירתית מחוץ לקופסה. הקמת ממשלה עם שני ראשים היא משהו שישראל עוד לא חוותה. זו אפילו לא רוטציה. הצעת הנשיא מדברת על ראש ממשלה וממלא מקומו בעל סמכויות, ויצירת מנגנון שלפיו ראש ממשלה שנבצר ממנו למלא את כהונתו יעביר את סמכויותיו לממלא מקומו אך לא יידרש להתפטר. ריבלין חיפש מנגנון שבו אם יוגש כתב אישום נגד בנימין נתניהו, הוא לא ייאלץ לפרוש בבושת פנים. ההפך: הוא ימשיך לשאת בתואר ראש הממשלה, לגור במעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, ליהנות ממשכורתו של ראש הממשלה, ובמקביל להתפנות לנהל את משפטו.
ריבלין, שבנאומו לציבור חשף את הצעתו, ביקש להפעיל לחץ על שני הבנימינים שיקבלו את הרעיון. בבית הנשיא הבהירו שאיש מהם לא דחה את האפשרות. עובדה שהם הצליחו להתאפק יומיים ולא הדליפו דבר וחצי דבר. בין השורות הציג נשיא המדינה עוד טיעון שעד כה נמנע מלדבר עליו פומבית: שראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול להמשיך לכהן כרגיל. הוא לא אמר זאת מפורשות, אבל זו בעצם מהות ההצעה שהניח לפתחם של נתניהו וגנץ.
במשחק הפוליטי המטורף של זמננו עבר הכדור בשבוע האחרון מיד ליד, או מרגל לרגל, תלוי באיזה משחק בוחרים, ועדיין לא הבקיע את השער. אלא אם מדובר בגול עצמי, של הציבור הישראלי.
הבוחרים עייפו אחרי שנה של פוליטיקה, שבה תחושת אין מוצא רדפה מבוי סתום. שנה של השמצות שלוחות רסן, של יצרים והרבה מאוד לכלוך. מאז הבחירות לפני שבוע וחצי, מתגלגל הכדור ושלב ההכרעה אינו נראה באופק. למשחק הפוליטי הוקצבו 90 יום לכל היותר, אלא אם אחד מהשחקנים יחליט לקצר את המשחק. בפוליטיקה, שלא כמו בכדורגל, זה מותר.
מה יעשה נתניהו?
למרכיב הממשלה יש כמה אפשרויות, שכל אחת נחשבת לעצם גדולה יותר בגרונו מהאחרת. לא לחינם הוא כבר אותת כי גדולים הסיכויים שלא ינצל את מלוא 28 הימים שניתנו לו. נתניהו יכול לפעול כמו נתניהו: לנסות לפתות שישה חברי כנסת שיחברו לגוש ה־55 שהוא עומד בראשו. המועמדים הפוטנציאליים, אביגדור ליברמן ועמיר פרץ, אותתו עד כה שאין טעם להרהר על כך. הם עייפו מלומר שאין כל סיכוי שיחברו אליו, יהא הפיתוי גדול וטעים ככל שיהא. אבל את זה בדיוק אמר גם אבי גבאי, ומשהונחה לפניו ההצעה של נתניהו להתמנות לשר האוצר, שקל אותה בכובד ראש. רק לאחרונה גילה גבאי שהוא מצטער שלא הביא את ההצעה לוועידת מפלגת העבודה. לדעתו היה מצליח להעביר שם החלטה על הצטרפות לממשלה.
נתניהו יכול לנסות לבקע את כחול לבן. אבל כשריח השלטון עולה באפם של החברים, נראה שהסיכוי למצוא 11 חברי כנסת (שליש סיעה) שיסכימו לפלג את הרשימה הזו הוא אפסי. האפשרות שנתניהו ימהר להחזיר את המנדט לנשיא בחלוף ימים אחדים נראית ריאלית ביותר. האינטרס המשפטי הוא כנראה שיכריע. מדובר במאמץ לקבוע לוח זמנים לבחירות נוספות, שיקדים את היועץ המשפטי לממשלה. לפי החוק, מרגע שהנשיא מודיע ליושב ראש הכנסת שאינו רואה דרך להרכיב ממשלה, יש 21 יום שבהם 61 חברי כנסת יכולים להציע מועמד. היה ולא יציעו, ייערכו בחירות תוך 90 יום. נתניהו יכול, לפי התסריט הזה, להקדים את החלטת היועץ המשפטי בעניינו ולנסות להלחיץ את הכנסת. הוא יגיע לרגע הזה כחשוד, אבל לא כנאשם. כחשוד, מעריכים מקורביו, מצבו הפוליטי הרבה יותר טוב. הציבור כבר התרגל. נאשם שהוגש נגדו כתב אישום לבית משפט, זה כבר סיפור אחר.
מה יעשה הנשיא?
הנשיא מכיר את הרחש מתחת לפני השטח בליכוד. הוא מודע לשיחות השרים על היום שאחרי נתניהו. ברור גם לו שאם יימצא בליכוד מי שיקרא תיגר על נתניהו, זה יקרה רק לאחר שראש הממשלה ייכשל שנית בניסיון להרכיב ממשלה. או־אז יכול הנשיא לפי החוק להטיל על בני גנץ לנסות להרכיב ממשלה, אלא שחוק יסוד הממשלה אינו מחייב אותו להטיל על מישהו נוסף. ריבלין גם יכול לבדוק בעצמו אם יש לגנץ סיכוי, ואם יתברר לו משיחות עם החרדים ועם אביגדור ליברמן שאין היתכנות לממשלת גנץ, הוא עשוי לדלג על יושב־ראש כחול־לבן ולכדרר את הכדור היישר ליושב־ראש הכנסת. אז יקוצרו ההליכים, ותחל ספירת 21 הימים הגורליים שבהם יצטרכו בגוש הימין להחליט אם הם הולכים לבחירות נוספות, שלישיות בתוך שנה אחת, או מוצאים מועמד חלופי. בשלב הזה הנשיא טרם החליט אם יעניק לגנץ 28 יום, או לדלג עליו. המחשבה הזו תעסיק אותו בימים הנוראים.
מה יעשה ליברמן?
אביגדור ליברמן הוא אחד המנצחים במערכת הבחירות של ספטמבר. הוא המציא את עצמו מחדש בקמפיין, העלה את מפלגתו מחמישה לשמונה מנדטים, והפך ללשון המאזניים שהכול משחרים לפתחו. בתפקיד הזה היו פעם המפלגות הדתיות, אפילו המפד"ל ההיסטורית, אבל לא עוד.
ליברמן חותר הרי להיות ראש ממשלה, וכבר אמר לא פעם שממפלגה בת שמונה מנדטים לא נבחרים לראשות הממשלה. מה יעשה אם נתניהו יפרוס לפניו את השטיח האדום בדרך לראשות הממשלה, למשל על ידי צירוף ישראל ביתנו לליכוד (כפי שהתמזגה לאחרונה כולנו), רק בהבדל אחד: לליברמן יוצע הסכם משודרג. לא רק הקצאת מקומות ברשימה לכנסת, אלא גם הכנסת אלפי מתפקדים מטעם ישראל ביתנו לליכוד – מתפקדים שיכריעו בבוא העת מי יהיה יורשו של נתניהו.
כמו כן, תאמר ההצעה, יתמנה ליברמן לממלא מקום ראש הממשלה, שלפי החוק אם נבצר מראש הממשלה לכהן, יחליפו ממלא מקומו. ואם זה לא יספיק, ובכך תהיה תלויה הממשלה, אולי תבוא גם הצעת רוטציה. שלוש שנים נתניהו, שנה ליברמן. כך יבטיח לעצמו בנימין נתניהו ממשלה, ובה בעת יצניח את ליברמן מעל ראשיהם של הטוענים לכתר – סער, כץ, אדלשטיין וארדן – כמועמד מוביל. הרי ברור שכשתהיה התמודדות הוא יוכל לטעון לניסיון המדיני והביטחוני הגדול מכולם, כי מילא הן את תפקיד שר הביטחון והן את תפקיד שר החוץ.
מה יעשה ליברמן אם יניח לפניו נתניהו פיתיון שקשה לומר לו לא? עד כה הוא הבהיר: שום הצעה לא תפתה אותו. ועם זאת, הצעה מרחיקת לכת כזאת טרם הוצעה.
ומה יעשו בכירי הליכוד?
מאז כישלונו של ראש הממשלה להרכיב ממשלה במאי, גבר הרחש המבעבע מתחת לפני השטח בליכוד. הוא התעצם לאחר המפלה האלקטורלית בקלפי ב־17 בספטמבר. אף אחד בליכוד לא רואה בירידה מ־39 מנדטים (הליכוד וכולנו) ל־32 מנדטים הצלחה.
כל כך רוחש שם בליכוד עד שמקורבו של ראש הממשלה, השר דודי אמסלם, נאלץ לשאת נאום אמוציונלי בישיבת הסיעה השבוע. לפי הדיווח בכאן 11, אמסלם אמר לחבריו הלא מופתעים כי אם לא ייתנו יד לראש הממשלה, "הספינה כולה תשקע". למי שלא הבין, אמסלם פירש: "למה אתם שותקים? לא יכול להיות שכולם לא מגבים את ראש הממשלה".
אז זהו, שלא כולם מגבים, ולא כולם שותפים למחשבה שייערכו בישראל בחירות שוב ושוב, עד שנתניהו יצליח להרכיב ממשלה. לפני שבוע היתה זו סגנית השר, ציפי חוטובלי, שאמרה מפורשות שצריך למנוע בחירות בפעם השלישית. אם נתניהו יחזיר את המנדט לנשיא אחרי שייכשל שוב בהרכבת ממשלה, הרחש הזה עשוי להתפרץ אל מעל הקרקע. האם יהיו אנשי ליכוד שיבקשו מנתניהו לפנות את מקומו? כמה אומץ יהיה להם? מרד בליכוד נגד ראש ממשלה מכהן זה משהו שלא נראה במפלגה הזו מאז שנות התשעים, כששרי החישוקים – אריק שרון, דוד לוי ויצחק מודעי – עשו יד אחת נגד יצחק שמיר. מאז חלפה כבר רבע מאה.
געגועים לדב חנין
בכל פעם שהח"כ הטרי עופר כסיף מהרשימה המשותפת פותח את פיו מפיק המרגליות, הוא מעורר געגועים לקודמו. השבוע, בריאיון לגלי צה"ל, סירב כסיף לחזור בו מהגידוף שהשמיע בעבר כלפי יושבת־ראש ימינה, איילת שקד, כשכינה אותה "חלאה ניאו־נאצית". לפני ימים אחדים כינה את הרג המחבלת שהגיחה לעבר חיילי צה"ל חמושה בסכין ליד קלנדיה "הוצאה להורג בידי אחד מקלגסי הכיבוש הרצחניים". זה התיאור שבחר חבר הכנסת הטרי להצמיד לחיילי צה"ל.
כסיף חושב כנראה שככל שיהיה גס ובוטה יותר, הדבר ישרת את המטרות שלשמן נבחר לכנסת. גם בכחול לבן הבינו מזמן שעופר כסיף לא יכול להיות פרטנר לשום קואליציה, גם לא של ממשלת מיעוט. קודמו של כסיף ברשימת חד"ש, ח"כ לשעבר דב חנין, גם הוא בר פלוגתא חריף של הימין, לא השתמש מעולם בסגנון דומה. כשפרש זכה חנין למחמאות משמאל וגם מימין. אבל איפה חנין ואיפה מי שבא במקומו.
