במדינה נורמלית, מתוקנת וחפצת חיים, התמונה הפוליטית הייתה צריכה להיות כזו: היו בחירות, העם אמר את דברו, יש תיקו מוחלט בין הגושים ובין שתי המפלגות הגדולות. במצב כזה שני מנהיגי המפלגות הגדולות נפגשים בשמחה ולא תחת אילוץ מבית הנשיא. במדינה נורמלית השניים מחלקים ביניהם את השלטון שווה בשווה, בלי מריבות וויכוחים מיותרים.
במצב כזה, במדינה מתוקנת שבה הפוליטיקאים רוחשים אמון בסיסי איש לרעהו, המועמד בני גנץ היה מזמין את בנימין נתניהו לשאת ראשון בעול, דווקא מתוך האינטרס הלאומי. בפגישה הרצויה והלא מצויה בין השניים, שהייתה עוברת בשידור ישיר כמו ההתייעצויות הרחבות בבית הנשיא, היה גנץ אומר לנתניהו כך:
"אדוני ראש הממשלה, אין בינינו הכרעה. כך רוצה העם. אני מקבל את התוצאות ומברך על הרוטציה שעליה החלטנו. האמת היא שאני הייתי רמטכ"ל עד לפני ארבע שנים, אבל אני חסר ניסיון מינימלי, מדיני, כלכלי, פוליטי או פרלמנטרי. מעולם לא הייתי שר בממשלה, סגן שר או אפילו חבר כנסת. זו הזדמנות מצוינת בשבילי להיות לצידך כממלא מקום ראש הממשלה במשך שנתיים, כדי שאתוודע מקרוב לעבודת הממשלה, הקבינט והכנסת, ניהול משרדי הממשלה ודרכי קבלת ההחלטות החשובות. אלמד רבות מהניסיון שלך, כדי שאוכל להיכנס לתפקיד טוב יותר בסוף 2021. אני בטוח שתפתח לפניי את שערי העולם, ואת הדלת לכל המנהיגים שמעריכים אותך, כדי שאוכל לנהל טוב יותר את יחסי החוץ של המדינה בתורי".
וכן הלאה, כן הלאה, נאום מאופק, מאחד ונכון שמייחל לשיתוף פעולה בהנהגת המדינה גם בנושאי בריאות ורווחה, תחבורה ואיכות הסביבה.
אבל אנחנו לא במדינה אידיאלית, רחוק מכך. אנחנו במקום שבו כולם מסוכסכים עם כולם, גם אחרי ההכרעה בבחירות; אנחנו במקום שבו תלויים מעל ראש הממשלה שלושה תיקים פליליים והוא מחשב את צעדיו גם, ואולי בעיקר, במסלול המשפטי; אנחנו ביקום מקביל שבו השנאה האישית כלפי נתניהו משחקת תפקיד בכל פינה, והאנשים שפגע בהם לאורך הדרך – וזה בעצם כולם – הם אלה שמונעים עכשיו את השותפות עימו; אנחנו במדינה שבה להסכמים חתומים אין שום ערך בעיני הפוליטיקאים, וכל החברים באגף הימני של נתניהו כמעט מחכים לרגע שבו הוא ייטוש אותם, וירוץ לממשלת האחדות עם כחול־לבן רק כדי להציל את עורו. עד כדי כך אנחנו מקוטבים ומנותקים, גם בימים הנוראים שבהם נדרשים פיוס ואחדות, אפילו על הנייר.
נתניהו תרם רבות להתפרקות הפוליטית, החברתית והאזרחית הזו, ועל כך נכתב המון ועוד ייעשה איתו החשבון ההיסטורי. אבל בינתיים אפשר לבשר על תיקון. בבחירות לא היה מהפך אבל הכנסת החדשה, אם תקום, לא תהיה של נתניהו, לא תכופף את עצמה לגחמות שלו ולא תעצב את קווי המתאר שלה בהתאם להסתבכויות המשפטיות שלו. בכנסת הזו לא יהיו חוקי חסינות מופרכים, שבאים למלט עבריינים מאימת הדין. בכנסת הזו לא יעברו גם חוקים לאומניים מיותרים, שרק מסכסכים בין האזרחים ומכניסים פירוד ומתח. בכנסת הזו לא ירדפו ארגוני זכויות אדם, גם אם האג'נדה שלהם לא תמיד נוחה לכולנו, ואולי מציבה לפעמים מראה אמיתית מול הפרצוף הקולקטיבי.
בכנסת הזו לא תהיה פסקת התגברות, שמותאמת לבעיות של ראש הממשלה. אני לא אומר שכתב החשדות נגד נתניהו אינו חף מבעיות וכי הפרקליטות היא טלית שכולה תכלת, ואינה עוינת לנתניהו. הכול יכול להיות נכון. אבל אין לנו מוסדות חוק אחרים, וצריך לסמוך על הנוכחיים. להזכיר, המשטרה היא זו שחקרה את ראש הממשלה המושחת אהוד אולמרט וחבורת השותפים שלו, הפרקליטות היא זו שהגישה נגדו כתב אישום חמור. השופטים בכל הערכאות הם אלה ששפטו אותו, סיננו את תיק ההאשמות על פי מידת הצדק, ושלחו אותו לכלא מעשיהו, המקום שהיה ראוי לו. מי שעקב בשמחה ומקרוב אחרי כל התהליך, התעניין ודרבן את הרשויות היה בנימין נתניהו, שלטש עיניים לתפקיד של אולמרט וגם ירש אותו ב־2009. אז לא היו לו טענות לאיש.
ולכן, הפתרון היחיד שאפשר להציע בערב החג לראש הממשלה, לשרים ולחברי הכנסת החדשים והישנים הוא שישמרו על עצמם בשבע עיניים. שיאמצו ארבע מידות לאו ואחת הן: לא להתגרות בחוק, לא לחטוא ביהירות, לא להתפתות למנעמי השררה ולרוץ אחר טובות הנאה, לא לשקוע באובססיות מסוכנות, אלא פשוט לעבוד באמונה בשליחות שהציבור הטיל עליך. זה הכול.
תנוחו, זה יעשה לכם טוב
קשה לדעת איך יסתיים המעשה הקואליציוני. ממשלת אחדות ענקית, שעליה מדברים היום בעיקר חוגי הימין, היא אסון לדמוקרטיה, ומעקרת בעצם את המשמעות של הכנסת ושל האופוזיציה שחייבת להיות חזקה ואפקטיבית, ולפקח על הרשות המבצעת. ממשלת אחדות ראויה לקום רק במצבי חירום אמיתיים במדינה, ואנחנו איננו שם ברגע זה, תודה לא־ל.
באופוזיציה, הרחק ממשרדי החינוך, המשפטים והתחבורה, תוכל הציונות הדתית לעשות חשבון נפש, לאחות את הקרעים ואולי להתאחד מחדש
אבל אם תקום בסוף ממשלה כזו, הייתי שמח לראות אותה בלי אביגדור ליברמן. ליברמן גרם לכל המבולקה הנוראית שאנחנו נמצאים בה היום, רק בגלל איבה וחשבונות אישיים עם נתניהו, בלי שום שיקול אידיאולוגי או ענייני אחר – והוא לא ראוי לקום מתוך ההריסות שחולל. ליברמן הוא ציניקן חסר מעצורים, הפכפך ואינטרסנט שנע על גבול החוק והיה יעד משטרתי במשך שנים רבות. זה לא האיש שראוי להחזיק את הממשלה, ולתמרן בה בין גנץ לנתניהו.
גם ימינה ובצלאל סמוטריץ' צריכים לקחת מנוחה. שמעתי שלשום את איילת שקד מודיעה ש"אם תהיה בגידה בציונות הדתית – אנחנו נהיה אופוזיציה לוחמת". מצוין. אין דבר טוב יותר לציונות הדתית מאשר אופוזיציה. דווקא שם, הרחק ממשרדי החינוך, המשפטים והתחבורה, אפשר לעשות חשבון נפש אחרי תקופה סוערת במיוחד, לאחות את כל הקרעים, לחבר את הרסיסים ואולי להתאחד מחדש תחת המלחמה ששקד מציעה. שם אפשר יהיה לגנוז עמוק את תחושות העליונות של סמוטריץ' ואת המחשבות שלו על מדינת הלכה, להחזיר למוסך את הדי־9 שמוטי יוגב ביקש להעלות על בית המשפט העליון, להתרכז מחדש במצע המדיני וברעיונות הסיפוח ההרסניים, וגם להגיע להכרה שהציונות הדתית היא אמנם חשובה וערכית, אבל היא עדיין מיעוט בעם, משוסע ומפולג שמיוצג בידי שבעה מנדטים. 
