נסעתי השבוע מירושלים לתל־אביב. כמעט כל שבוע אני נוסע. יש לי אמא בירושלים, ובית בתל־אביב. פעם הנסיעה הזאת הייתה חוויה לגיטימית, אבל בשנים האחרונות היא הפכה לסיוט. יש פקקים ביציאה מירושלים. יש פקקים בכניסה לתל־אביב. והדרך עצמה מלאה בנהגים מופרעים ואלימים שהופכים אותי, מנסיעה לנסיעה, לאדם מריר ומלא שנאה. אפילו יותר ממה שכבר.
בכל מקרה, לא רחוק מירושלים, על כביש ארבע ארבע שלוש, בצומת עטרות, ראיתי טרמפיסט חרדי ובלונדיני וגבוה, עומד בגשם, בשולי הדרך, וזוקר אגודל. אני אוהב טרמפיסטים. תמיד אני עוצר להם. הם תמיד יותר מעניינים מהרדיו, ומהמחשבות העגומות והצפויות שלי. הם משכיחים ממני את הפקקים המעיקים, ועוזרים לי לשנוא פחות את הנהגים המרושעים שסביבי.
עצרתי את האוטו. על המושב שלצידי היה כיסא תינוקת, אז הטרמפיסט נכנס אחורה. חשבתי, אני לא נהג מונית. אמרתי לו לחכות רגע. ניתקתי את הכיסא, ואמרתי לו לבוא לשבת מקדימה. אבל בשנייה שהוא התיישב לידי התחרטתי. כי הטרמפיסט שאספתי הריח כמו הגיהינום.
התחלנו לנסוע. האוטו התמלא בריח מבחיל, ירקרק וחמוץ. פתחתי את החלון, למרות הרוחות והגשמים, ולקחתי שלוק נקי של אוויר. הטרמפיסט השפיל את המבט. אני מתנצל על הריח, הוא אמר. אני תמיד מריח ככה אחרי יום עבודה. הרמתי את הגבות והסתכלתי עליו. וואלה, אמרתי, למה, מה, איפה אתה עובד. הטרמפיסט חייך חיוך עגום. אני עובד פה, בעטרות, במשחטת עופות גדולה.
וואלה, אמרתי. מה כבר אפשר להגיד. כן, אמר הטרמפיסט. אני עובד שם כמשגיח כשרות. וואלה, אמרתי שוב. מילים בערבית עוזרות לי להתמודד עם מבוכה. מעניין, מה עושה משגיח כשרות במשחטת עופות. אוהו, אמר הטרמפיסט. יש מלא דברים שצריך לבדוק. קודם כול, הסכין צריכה להיות חדה. חדה ונקייה. חדה חדה, בלי שום זיז. יש משגיחי כשרות שבודקים את הסכינים של השוחטים, כל מאה עופות בערך. אחר כך, צריך לוודא שהעוף ששוחטים בריא. אתה מבין. לפעמים, כשמגיע עוף שלא ברור אם הוא בריא או לא, אז מניחים אותו על הרצפה ובודקים אם הוא יכול ללכת, ואם הוא מצליח ללכת אז הוא כשר, ושוחטים אותו.
בלעתי את הרוק. זה נשמע נורא, אמרתי. לא, זה לא נורא, הוא אמר. זאת עבודה. ובלי ששאלתי הוא הוסיף, ויש עוד המון הלכות שצריך להשגיח עליהן. למשל, אחרי שהעוף נשחט, צריך לשים אותו במין גיגית גדולה, כדי שהדם שלו לא יישפך על הרצפה, ואת הגיגיות האלה מכסים באדמה, כי יש מצווה לכסות את הדם. אתה מבין. ואחרי שהעוף מפסיק לפרפר בחבית, אז חותכים אותו בחזה, כדי לראות שהריאות שלו שלמות, כי אם יש לו בעיה בריאות הוא מיד הופך לטריפה, ואז אין טעם למרוט אותו. אתה מבין.
ואחר כך, אם הכול בסדר אחרי שמורטים את העופות וחותכים אותם, צריך לשטוף אותם ולהמליח אותם. זה התפקיד שלי. זה מה שאני עושה. אתה מבין. זורק מלח על עופות. מהבוקר עד הלילה. וכשאני נוגע בהם הם עוד מלאים בדם, לכן הבגדים שלי מקבלים את הריח הזה. אתה מבין. כלומר, אני לא ממש משגיח. אני ממליח. אבל הממליח צריך להיות יהודי. כדי שהעוף יהיה כשר.
זה לא נשמע לי כל כך כשר, התהליך שתיארת, אמרתי בגמגום. החרדי הביט בי בתדהמה. למה לא כשר. להיפך. תדע לך שאנחנו המשחטה הכי כשרה בארץ. הכול גלאט. יש לנו יחס של יהודי על כל שני ערבים. אתה לא תמצא יחס כזה באף משחטה. לכן התפוקה של המפעל שלנו קטנה כל כך. רק עשרים אלף עופות ביום. אתה מבין. זה רק בגלל ההשגחה. מקפידים אצלנו על הכול. על השחיטה, על כיסוי הדם, על בדיקת הריאות, על המליחה. יותר כשר מזה אתה לא תמצא. זה גלאט גלאט. שתקתי. הבטן כאבה לי. מהריח החמוץ, וממפעל המוות המחריד. חשבתי לעצמי, כשר, בטח כשר. כשר אבל מסריח.
כשעצרתי את האוטו בצומת שילת, ליד מודיעין, שאלתי אותו בנימוס, ותגיד, אין לך שום בעיה לאכול עוף מחוץ לעבודה. הטרמפיסט הביט בי במבוכה. לא, הוא אמר. גם בעבודה אנחנו אוכלים עוף לפעמים. למה שתהיה בעיה. לא יודע, אמרתי. נשמע לי די קשוח לעבוד במקום כזה, שהמוות ממלא בו את האוויר, ולהמשיך לאכול את החיה הזאת, שאותה שוחטים שם מבוקר עד ערב. הטרמפיסט יצא מהאוטו, והניד בידו בביטול. נהההה, הוא אמר. התרגלנו.
את הדרך מצומת שילת הביתה עשיתי עם חלונות פתוחים. הרוחות והגשמים נכנסו לרכב ויצאו ממנו. הריח המחריד התפזר, אבל המחשבות הרעות נותרו במקומן. התלבטתי אם לעצור בצד ולנסות להקיא, אבל ידעתי ששום דבר לא יצא ממני. רק בסרטים מקיאים כששומעים דברים איומים. זאת הטרגדיה של החיים האלה. שגם כשהמוח מתעוות בחלחלה, הגוף נותר בריא וטיפש ושלם. עשרים אלף עופות נשחטים מדי יום במפעל כשר אחד. הגרון שלהם נחתך, הם מפרפרים בחביות של דם, נמרטים ונארזים בניילון, והקיבה שלי סבבה עם זה. שום קיא עכור לא עובר לי בגרון.
כשהגעתי לדרך איילון, הפקקים המעיקים היו שם. קטנוניים וסבלניים. תמיד הם שם. עולם כמנהגו נוהג. כשעצרתי ברמזור של מחלף השלום, אחרי חצי שעה של פקקים, איתותים וצפירות, ראיתי קבצן מזוקן ומרוט עומד בגשם ופושט יד מתחננת. הוא התקרב אליי בצליעה נואשת, אבל אני סגרתי את החלונות בזעף, והפניתי ממנו את המבט.
