אי אז ב־2013, רגע לפני הבחירות לכנסת ה־19, נשא מגיש החדשות הפופולרי לשעבר יאיר לפיד נאום זועם נגד כוונתו של נתניהו להעלות את שיעור מס הכנסה. הוא כינה את מעמד הביניים הישראלי "סוס העבודה של ישראל", והתחייב שיש עתיד תהיה חומת המגן שלו. "בכל פעם שאחד המגזרים משיג לעצמו משהו", אמר לפיד, "שמים עוד לבנה על הגב של הסוס… תראו איך ש"ס, עם 11 מנדטים, מסובבת את כל המדינה על האצבע הקטנה שלה בשביל מגזר אחד. אז זה מה שאנחנו רוצים להיות: ש"ס של מעמד הביניים הישראלי".
נראה שהקו האנטי־חרדי של לפיד הבן רק הלך והחריף. אויבי ישראל כנראה נחים מעמל יומם, כי החרדים הפכו לאויב הלאומי, אצלם כל הכסף ואליהם מופנים כל תקציבי המדינה. ההבטחה הכי אטרקטיבית למצביעי השמאל־מרכז הייתה ההבטחה ל"ממשלת אחדות חילונית". מעמד הביניים החילוני הצביע בהמוניו לכחול־לבן, לצמד גנץ־לפיד ולאביגדור ליברמן, על סמך ההבטחה לממשלה בלי סחטנות חרדית.
תוצאות הבחירות מנבאות שככל הנראה תקום כאן ממשלת אחדות, והיא ככל הנראה תהיה חילונית. אבל כלל לא ברור שהמשמעות היא קץ הסחטנות הפוליטית, אלא שהיא תשנה את כיוונה. הרי לא לפיד ולא גנץ ולא ליברמן מבטיחים קיצוץ בתקציבים והורדת מיסים, אלא להפך: הגדלת תקציבי המדינה בצורה דרמטית בשביל חינוך חינם מגיל אפס, הגדלת תקציבי הבריאות, הגדלת תקציבי הרווחה, דיור ציבורי, ביטוח סיעודי, פנסיית מינימום, הגדלת קצבאות הנכות ועוד הבטחות בחירות.
כל אלה מבטיחים שני דברים. האחד הוא שנטל המס על האזרחים העובדים ומשלמי המיסים לא ירד בעתיד הקרוב. למעשה, לנוכח הגירעון בתקציב המדינה, סביר להניח שגם ללא התוכניות השאפתניות הללו נטל המס ככל הנראה יגדל. שירותים ציבוריים ותוכניות ממשלתיות יצטרכו להתבטל, בעצם, ובוודאי יהיה קשה להוסיף תקציבים.
הדבר השני המובטח לנו מתוכניות הממשלה החילונית הוא שהתקציבים לחרדים לא ירדו, אלא יגדלו. חינוך חינם לגיל הרך מסייע בעיקר למי שמביאים הרבה ילדים לעולם. כך גם קצבאות המבוססות על מבחני הכנסה, כי החרדים והערבים – שתי הקבוצות שהם לא מעוניינים להכניס לקואליציה – הם חלק ניכר מהאוכלוסייה הענייה בישראל, והם מי שיזכו לנתח גדול יותר מהן. ככלל, כל מה שהממשלה מחלקת ב"חינם" יגיע לכלל האזרחים, לכאורה, אבל את החשבון ישלם רק מי שעובד ומשלם מיסים. במה הועילו חכמים בתקנתם? גם הגדלתם את תקציב המדינה שלא לצורך, וגם הבאתם אותו לחרדים.
רק עכשיו היה לנו שר אוצר שרצה לדאוג למגזר ה"זוגות הצעירים", וקיבלנו חשבון ארוך מאוד שפירעונו עוד לפנינו. "מחיר למשתכן", סבסוד הצהרונים, "נטו משפחה" – כל אלה עלו למשלם המיסים הישראלי עשרות מיליארדי שקלים, הרבה יותר מתקציבי הישיבות והמלגות לאברכים.
בסוף נראה שלפחות מהבחינה הכלכלית יאיר לפיד לא כל כך שונה מהחרדים. הם פשוט רוצים לדאוג לציבור "שלהם" והוא רוצה לדאוג לציבור "שלו". הוא אריה דרעי של הבורגנות הלבנה. ש"ס של מעמד הביניים הישראלי. המגזריות אותה מגזריות, הסחטנות אותה סחטנות, וגם תחושת החשיבות העצמית זהה.
כשהאידיאולוגיה היא "אנחנו נדאג לאנשים שלנו על חשבון האנשים שלכם", אין כל הרחבה של העושר והשגשוג הכלליים, אלא רק מריבות על העוגה הקיימת. ישראל צריכה תוכנית רצינית להגדלת העוגה, ולמרבה האירוניה ממשלת אחדות חילונית באמת יכולה לקדם כזאת. כבר הייתה פה ממשלת אחדות אי אז ב־1985, שעשתה צעדים אמיצים והצילה את ישראל מחורבן כלכלי ב"תוכנית הייצוב הכלכלי", ששחררה מעט את מדינת ישראל מהמשק ההסתדרותי הכושל. היא ביטלה סובסידיות, קיצצה תקציבים, פיטרה עובדים, והגדירה מחדש את אופן פעולת הממשלה: חוק תקציב המדינה הגביל את הגירעון הממשלתי, חוק ההסדרים אפשר העברת רפורמות הכרחיות, ובנק ישראל הופקד על הדפסת הכסף והמדיניות המוניטרית.
ממשלת אחדות חילונית יכולה להביא בשורה אמיתית לכלכלת ישראל. היא יכולה לפעול להגדלת הפריון, לשיפור הסביבה העסקית, להורדת רגולציה ולמשיכת משקיעים לישראל; היא יכולה לקצץ בתקציב המדינה המלא שומנים ולהחזיר את האוצר לתוואי גירעון יורד, ולפעול לקיצוץ קצבאות שיסייע לשכבות החלשות לצאת לעבוד; היא יכולה לפתוח את המשק הישראלי לתחרות ולייבוא חופשי, שיורידו את יוקר המחייה; והיא יכולה להגביל את כוחם המופרז של ארגוני העובדים בישראל. יאיר לפיד של 2013 הבטיח לעשות בדיוק את זה, גם ליברמן של ראשית המאה דיבר על שוק חופשי ותחרות. אבל הברית עם גנץ וניסנקורן הורידה את הגבלת זכות השביתה ממצע כחול לבן, והצורך להיות "חברתיים" ביטל את היכולת להקטין את תקציב המדינה. היום אפילו ליברמן הכניס ליעדי מפלגתו את "חינוך חינם מגיל שלושה חודשים". בשורה כלכלית אין כאן, רק עוד מאותה הסחטנות.
