יש כמה חברי כנסת שלא ישכחו את ליל 29 במאי, שבו הסכימו להקריב את הקריירה הפוליטית שלהם על מזבחו של בנימין נתניהו. עוזי דיין, למשל. אלוף במילואים, סגן רמטכ"ל לשעבר, מי שכיהן שנים כיושב ראש מפעל הפיס וניסה לא מעט פעמים להגיע לכנסת. בגיל 71 זכה לכך סוף־סוף. דיין נבחר למקום ה־33 ברשימת הליכוד לכנסת. לפניו ואחריו נבחרו, במאמץ גדול ולאחר מירוץ פריימריס מתיש, חברי הכנסת קטי שטרית, מאי גולן, פטין מולא ואריאל קלנר.
ברשימת איחוד מפלגות הימין הוצבה במקום החמישי עידית סילמן, לאחר פרישתה של העיתונאית יפעת ארליך. דיין, סילמן, גולן, שטרית ומולא לחצו כולם על הכפתור שהוביל להתפזרותם, כי נתניהו ביקש. לאף אחד לא היה אומץ לסרב, ועכשיו הם לא בכנסת. גם השרים פרץ וסמוטריץ' לחצו על הכפתור "בעד" כי נתניהו דרש. גם להם לא היה אומץ. ספק אם יראו בקרוב את תיקי החינוך והתחבורה. לכולם יהיה החודש זמן לחשבון נפש פוליטי.
פיצולים ואיחודים
השמאל התחיל את מערכת הבחירות בעשרה מנדטים של מרצ והעבודה, וסיים עם 11. הימין החל עם חמישה מנדטים ועוד שבעה שנותרו בחוץ (הימין החדש וזהות) ובשלישי בלילה נותרו מהם רק שבעה. 12 מנדטים על המדף שמתורגמים לשבעה בפועל – זהו כישלון. בשני המחנות ייאלצו להשקיע מחשבה הרבה יותר עמוקה על ההתחברות לציבורים נוספים בחברה הישראלית.
יו"ר מרצ ניצן הורוביץ חושב שאלמלא הוביל את החיבור בין מפלגתו לבין אהוד ברק וסתיו שפיר, מרצ היתה נעלמת. קרוב לוודאי שאילו איילת שקד ונפתלי בנט היו רצים בנפרד, אחת ממפלגות הימין הייתה מתאדה מהרדאר הפוליטי. אכן, תקרת הזכוכית של שני המחנות האידיאולוגיים נמוכה משציפו. זו העת אפוא לאוורר את המחשבות, ולהתאים את מה שהמפלגות מציעות לבוחר במציאות המורכבת של ישראל 2019. להיות אידיאולוגי וקטן זה נחמד, אבל זו אינה משאת הנפש של שום צד.
ההחלטה של ימינה להתפצל לשתי סיעות קטנות בכנסת שזה עתה נבחרה היא מהלך פוליטי מסוכן, בצל הבחירות החוזרות שעלולות לפרוץ במקרה של כישלון המאמצים להקים ממשלה.
גם בגזרת העבודה־מרצ המצב דומה. אם לא יהיה איחוד, בראייה לעתיד, אחת המפלגות עשויה להיעלם. העניין הוא שבפוליטיקה שלנו היצרים והאגו מכתיבים לרוב ראייה קצרת מועד, ותו לא.
