תוצאות האמת לא הביאו דבר מלבד מבוכה גדולה לכותבי המאמרים. לא היה זה יום כיפור לסוקרים, שתוצאות המדגמים שלהם דמו באופן מפתיע לתוצאות האמת. לא היה זה יום הכיפורים של השמאל או של התקשורת. רק של הפרשנים, ואני בתוכם, המתיימרים לאחוז בדעה מובהקת כלפי המציאות, רק לנו היה זה יום כיפור. איך אפשר לפרש מציאות עמומה וחמקמקה? כמה מוצקה יכולה להיות דעתי כלפי המציאות, כשזו עצמה אינה מובהקת?
אומר את המעט שאני בטוחה בו: העם חצוי לשניים בדעותיו, אבל לאו דווקא מפולג. לא חשתי בשנאה יוקדת מהימין לשמאל או להפך. בבסיס הבחירות האלו לא עמדה נקמה או תחושת נרדפות. כשנודעו תוצאות האמת לא נפל ליבי בקרבי ולא התחלתי לארוז. אין בי מועקה נוראה כמו בבחירות אחרות כשהימין לא ניצח באופן מובהק או בכלל.
אולי משום שאפשרות ייסודה של מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון ירדה מהשולחן. המציאות בשטח השתנתה: כולם כמעט מסכימים על סיפוח בקעת הירדן, כולם כמעט מדברים על גושי התיישבות. מה שנותר לא יכול להיות מדינה פלסטינית וברור שצריך להיות פתרון אחר. אנחנו לא יודעים מה יש בתוכנית המאה ואנו חוששים מפניה, אבל אנחנו יודעים שאם יש בה ויתורים מפליגים לטובת הפלסטינים, המציאות בשטח תתנגש איתה. אם פעם היינו בטוחים ב"שלום של שרון", היום אנחנו בטוחים במציאות של יהודה ושומרון.
נחזור לבחירות: מה העם רוצה? נדמה לי שהרבבות שהצביעו לגנץ לא עשו זאת כי הם שמאלנים, אלא כי נמאס להם מנתניהו. זאת לא רק אמירה השוללת את ראש הליכוד, אלא גם אמירה ערכית. הם אומרים – אנחנו רוצים משהו חדש, נקי, ללא רבב. אם כל כך הרבה אנשים אומרים את זה – אולי יש בזה משהו. אולי כדאי להקשיב.
"ואמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנאמר 'כל משנאיי אהבו מוות', אל תקרי משנאי אלא משניאיי" (שבת, קי"ד ע"א). בנתניהו דבק רבב, אולי אפילו שניים. הציבור שהוא מייצג הפסיק להאמין שאין כלום. הוא השתכנע שנתניהו היה לא זהיר, בלשון המעטה. החשדות האלו, ערמת התיקים הזאת, הצליחה להשניא את המנהיג על הרבה בוחרים ולהרחיק אותם מלהצביע לו. הרבה מנדטים אמרו שנמאס להם. חלקם אמרו שהחרדים נמאסו עליהם, אבל הרוב, כך אני מאמינה, רוצה הנהגה אחרת.
אז אם באמת המדינה היא בראש מעייניו של נתניהו כפי שהוא אומר וחוזר ואומר, ואם באמת אין כלום כי לא היה כלום, אז שיואיל ויפרוש. המדינה היא לא הוא, ואף שהוא משוכנע שהוא הטוב ביותר לתפקיד, וייתכן שזה נכון, בקונסטלציה הנוכחית לא תיתכן ממשלת ימין כשהוא בראשה. הוא שובה את הציבור הלאומי מתוך אינטרסים אישיים.
כלומר, לנתניהו עדיפה ממשלת אחדות איתו מממשלת ימין בלעדיו. בהנחה שאין לו כוונה להתפטר ולהעביר את השרביט הלאה, יש סיכוי גדול שאנו עומדים בפתחה של ממשלת אחדות. מה אנחנו יודעים על השותף לממשלה הזאת? הוא לא אמר כלום (כי אין כלום?) חוץ ממסרים כלליים שהכתיבו יועצים אסטרטגיים. בניגוד לנתניהו הוא היה הגון יותר עם שותפיו: הוא לא תקף חזיתית את מפלגות השמאל הקטנות. נתניהו הלך על הראש של עוצמה יהודית וגרע ממנה קולות יקרים, ולא חסך שבטו ממפלגת ימינה.
בממשלת אחדות כזאת ייתכן שיהיה מפסיד עיקרי אחד, והוא זה שסלל את הדרך אליה: אביגדור ליברמן, השכן מהצד השני של הוואדי. איזה צדק פואטי זה יהיה: מי שעסק בשנאה ובשלילה, מי שבנה את כוחו הפוליטי על כעס ופילוג, הוא זה שיאחד את שני המחנות, שיסתדרו מצוין בלעדיו.
