שלום איילת. כשצפיתי במשדר ליל הבחירות ראיתי אותך קוראת לרב אלי בן־דהן לעלות לבמה. חבר חד־אוזן שצפה איתי העיר שאת אומרת את הצירוף "הרב אלי בן־דהן" באינטונציה של בת שירות לאומי. נשים בציבור שלנו נוהגות לדבר ביניהן על הלבוש הצנוע שעטית על עצמך. בתשעה באב סיפרת שלראשונה בחייך צמת, כפי שמתחייב מתוקף תפקידך כיושבת ראש של מפלגה דתית.
כמה ניסית להשתלב. כמה ניסית להתחבר. לא מתוך חנופה ולא כאקט מלאכותי, חיצוני, אלא מתוך כבוד, ועוד יותר מכך מתוך אהבה. הצהרות האהבה שלך למגזר באו מהלב, כך לפחות אני התרשמתי.
מה שהעיד על כך יותר מכול הייתה התגובה שלך לכתבה המכפישה כלפי מכינת עצמונה, כשיצאת מגדרך והגנת על המכינה ועל המגזר כולו כמו לביאה, כמו אֵם שפגעו בילדיה. לכאורה, לא היית ממש חייבת. ההתקפה הייתה על המגזר ולא על המפלגה. לו רצית יכולת לשתוק. אבל היה קשה לך, כי את באמת אוהבת ומעריכה.
בזכות כל אלה ובגלל דברים נוספים, רבים בציונות הדתית העריכו אותך. יש שאפילו התאהבו בך. אבל היו גם אחרים, שעם כל ההערכה לא היו מוכנים לקבל אותך כמנהיגה. זכותם. יש היגיון גם בעמדה שלהם.
כולנו יודעים שלפני שחזרת ניסית להיכנס לליכוד. לא ניסית להסתיר את זה. היו שראו בכך טעם לפגם – רצית אחרים, שבסוף לא רצו אותך, אז מחוסר ברירה חזרת אלינו. אנחנו העדיפות השנייה שלך, הם אמרו.
האמת היא שבדרך, לפני שחזרת, עלתה האפשרות לרוץ ברשימה נפרדת, בלי חיבור לבית היהודי. בנט העדיף את זה, אבל את שכנעת אותו לחזור הביתה – לבית הישן שלו, ואולי גם למה שחשבת שהוא בית בשבילך. ברור שהשיקול העיקרי שלך היה אלקטורלי, אבל אין לי ספק שגם קצת רגשות היו מעורבים כאן. געגועים. לא חזרת כאנוסה, ככפוית שד, אלא בשמחה, כמי ששב לבית חם.
אולי זאת הייתה טעות. תביני, אנחנו הדתיים לא בנויים לאנשים כמוך. תני לנו מנהיגים חסרי כריזמה, שלומיאלים פוליטיים, בלתי רהוטים בעליל – אם הם משלנו, כלומר רבנים מובילים או לפחות כאלה שגדלו איתנו בישיבה (עדיף מאשר באולפנה או במדרשה. זה כבר יותר קשה לנו) – איתם אנחנו מרגישים נפלא.
הם מבינים אותנו. אנשים שמדברים על ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל, שמתמקדים בתקציבים למוסדות שלנו, במניעת חילול שבת וכמובן בהתיישבות ובמניעת מסירת חבלי מולדת. זה מה שמעניין אותנו. מערכת המשפט? קצת פחות. הפחתת בירוקרטיה, הסרת חסמים בפני עסקים, הגברת התחרות? סליחה, מאיפה הבאת את זה? את מי זה מעניין? אנחנו מפלגה דתית, שכחת?
זוכרת את נפתלי בנט, שהביא אותנו לשיא של מנדטים שכמוהו היה לנו רק פעם אחת לפני כן? בהתחלה הייתה התלהבות גדולה. אחר כך התחילו לדבר עליו מאחורי הגב. בסוף תקפו אותו בגלוי: הוא אמנם חובש כיפה, אבל לא לגמרי משלנו. ההשתלה נכשלה. הגוף דחה את השתל. הנוגדנים כלפי מנהיגים מוצלחים בעלי שאיפות להנהגה לאומית פעלו את פעולתם.
אם עוד לא הבנת, את כנראה קצת גדולה עלינו. אנחנו – טוב לנו עם מה שיש לנו עכשיו. מנהיגים מהסוג שלך, עם השאיפות הגדולות שלך, ובעיקר עם מה שנדרש כדי לממש אותן – לשם עוד לא הגענו. אולי פעם, בעתיד, אבל לא בשלב הזה. בקיצור, כמו שאומרים – זה לא את, זה אנחנו.
אז כנראה, כרגע את האישה הנכונה במקום הלא נכון. אלה מאיתנו שכמהים למנהיגים כמוך – רבים מהם מצביעים בכלל למפלגה אחרת. הם ישמחו לראות אותך שם. שם מקומך. לשם את שייכת.
יום יבוא ותהיי שם, במקום שבו יותר אנשים ירגישו שאַת הפה שלהם, וגם הלב. ואני בטוח שגם משם לא תחדלי לאהוב אותנו. גם אנחנו נמשיך לאהוב אותך, או לפחות נעריך.
בבקשה, אל תקשיבי לקולות האנונימיים במפלגה שמדברים עלייך ברשעות וטוענים שאינך ראויה. כמו במגזרים אחרים, גם אצלנו הציבור הרחב טוב יותר מהעסקנים שלו. אין לי ספק שבמקום ההוא תצליחי לממש את ההבטחה שגלומה בך. אולי כדאי להתחיל את המסע כבר מחר.
